עבור לתוכן

עבור לתפריט המשני

עבור לתוכן העניינים

עדי־יהוה

עברית

המצפה – מהדורה לימודית  |  אוקטובר 2016

 סיפור חיים

הלכתי בעקבות הדוגמאות הטובות שהציבו לי

הלכתי בעקבות הדוגמאות הטובות שהציבו לי

‏”אתה יודע בן כמה אני?” שאלתי. ‏”אני יודע בדיוק בן כמה אתה”, השיב אִיזק מארֶה, אשר התקשר אליי לקולוראדו מפטרסון, ניו יורק. הרשו לי לספר מה הוביל לשיחה זו.‏

נולדתי בוויצ’יטה שבקנזס, ארה”ב, ב־10 בדצמבר 1936. הייתי הבכור מבין ארבעה ילדים. הוריי, ויליאם וג’ין, היו משרתי יהוה מסורים. אבי היה משרת הקבוצה — כך נקרא האח שהשגיח על הקהילה. אמי למדה את האמת המקראית מאימא שלה, אמה וגנר. אמה לימדה אנשים רבים, וביניהם גרטרוד סטיל, אשר שירתה במשך שנים רבות כשליחה בפוארטו ריקו.‏ * לכן היו לי הרבה דוגמאות טובות לחיקוי.‏

דוגמאות טובות שנחקקו בזיכרוני

אבי עומד בפינת רחוב ומציע כתבי עת לעוברים ושבים

פעם אחת בשבת בערב, כשהייתי בן חמש, חילקתי עם אבי את כתבי העת המצפה ונחמה ‏(כיום עורו!‏‏) לעוברים ושבים ברחוב. באותם ימים הייתה המדינה שקועה עד צוואר במלחמת העולם השנייה. רופא שיכור שעבר בסביבה קילל את אבי בשל עמדתו הניטרלית המשיחית. הוא קרא לאבי פחדן ומשתמט. הרופא נעמד מול פניו של אבי ואמר לו: ”בוא תרביץ לי, פחדן עלוב!” התמלאתי פחד, אבל כל כך הערצתי את אבי. הוא פשוט המשיך להציע את כתבי העת לאנשים שהתקהלו שם. אז הגיע חייל אחד והרופא צעק: ”תעשה משהו עם הפחדן העלוב הזה!” החייל הבחין שהאיש שיכור ואמר לו: ”לך הביתה ותצא מהשכרות שלך!” שניהם עזבו. כיום אני נזכר בהערכה באומץ שנסך יהוה באבי. היו לו שתי מספרות בוויצ’יטה, ואותו רופא היה אחד הלקוחות שלו.‏

הוריי ואני בדרך לכינוס בוויצ’יטה בשנות ה־40

כשהייתי בן שמונה מכרו הוריי את ביתם ואת המספרות שהיו בבעלותם, ובנו קרוואן קטן. לאחר מכן הם החליטו לעבור לקולוראדו כדי לשרת היכן שהיה צורך גדול יותר במבשרים. התיישבנו ליד גרנד ג’נקשן, שם שירתו הוריי כחלוצים ועבדו כחקלאים וכעובדי חווה במשרה חלקית. תודות לברכת יהוה ולפעילותם הנלהבת נוסדה קהילה באזור. שם, ב־20  ביוני 1948, הטביל אותי אבי בפלג מים בהרים יחד עם אחרים שאימצו ללבם את האמת המקראית. ביניהם היו בילי ניקולס ואשתו שלימים שירתו בשירות הנפתי. בהמשך גם בנם ורעייתו שירתו באפיק זה של השירות.‏

נהגנו להתרועע ולנהל שיחות רוחניות בונות עם רבים שהתמסרו לפעילות למען המלכות, בייחוד עם בני משפחת סטיל — דון וארלין, דייב וג’וליה וסיי ומרתה. הם השפיעו בצורה משמעותית על חיי והראו לי כיצד הצבת המלכות במקום הראשון נותנת משמעות אמיתית לחיים ומסבה שמחה רבה.‏

שירות במקומות חדשים

כשהייתי בן 19, באד האסטי, ידיד המשפחה, ביקש ממני לשרת יחד אתו כחלוץ בדרום ארצות הברית. משגיח הנפה ביקש מאתנו לעבור לראסטון, לואיזיאנה, היכן שהיו כמה עדי־יהוה שהפכו ללא־פעילים. התבקשנו לנהל את כל האסיפות מדי שבוע ללא תלות במספר הנוכחים. מצאנו מקום ראוי לקיום אסיפות ושיפצנו אותו. ערכנו את כל האסיפות, אך במשך תקופה מסוימת שנינו היינו הנוכחים היחידים. הגשנו בתורות את חלקי האסיפה. אחד מאתנו היה מגיש את החלק, והשני היה משיב על כל השאלות. אם החלק כלל הדגמה, שנינו היינו עומדים על הבמה ואיש לא ישב בקהל! לבסוף אחות מבוגרת אחת החלה לנכוח באסיפות. עם הזמן כמה תלמידי מקרא, וכן מספר אחים לא־פעילים, החלו להגיע לאסיפות, ועד מהרה צמחה הקבוצה והפכה לקהילה משגשגת.‏

יום אחד באד ואני פגשנו כומר מכנסיית המשיח שהזכיר פסוקים שלא הכרתי. זה קצת זעזע אותי וגרם לי לחשוב יותר לעומק על עיקרי אמונתי. במשך שבוע חיפשתי תשובות לשאלות שהוא העלה עד לשעות הלילה המאוחרות. זה עזר לי להשתכנע עוד יותר בָּאמת, והיה קשה לי לחכות לרגע שאפגוש כומר נוסף.‏

זמן קצר לאחר מכן ביקש ממני משגיח הנפה לעבור לאל דוראדו שבארקנסו כדי לעזור לקהילה המקומית. במהלך שירותי שם הייתי צריך לעיתים תכופות לנסוע חזרה לקולוראדו כדי להתייצב בלשכת הגיוס. באחת הנסיעות, כשהיו אתי ברכב מספר חלוצים, הייתה לנו תאונה בטקסס. הרכב שלי שבק חיים. התקשרנו לאח אחד, והוא אסף אותנו לביתו ולאחר מכן הסיע אותנו לאסיפה. שם נמסרה הודעה שהייתה לנו תקרית, והאחים גילו כלפינו נדיבות ועזרו לנו מבחינה  כספית. כמו כן, האח מכר את המכונית שלי ב־25 דולר.‏

תפסנו טרמפ לוויצ’יטה. ידיד קרוב של המשפחה, א. פ. ”דוק” מקרטני, שירת שם כחלוץ. בניו התאומים, פרנק ופרנסיס, הם עד היום בין החברים הכי טובים שלי. הייתה להם מכונית ישנה והם מכרו לי אותה ב־25 דולר, בדיוק הסכום שקיבלתי על המכונית ההרוסה שלי. זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי בבירור כיצד יהוה דואג לצרכיי מפני שאני מציב את ענייני המלכות במקום הראשון. בהזדמנות הזו הפגישו אותי בני משפחת מקרטני עם אחות מקסימה ורוחנית ששמה בֶּתֶ’ל קריין. אמה, רות, מבשרת נלהבת בוולינגטון, קנזס, המשיכה לשרת כחלוצה אפילו בשנות ה־90 לחייה. בת’ל ואני התחתנו לאחר פחות משנה, בשנת 1958, ושירתנו ביחד כחלוצים באל דוראדו.‏

הזמנות מרגשות

הרהרנו בדוגמאות הטובות שהציבו לנו עוד מילדותנו והחלטנו שנהיה מוכנים למלא כל משימה שנקבל מארגון יהוה. התמנינו לשרת כחלוצים מיוחדים בוולנט רידג’ שבארקנסו. לאחר מכן בשנת 1962 התרגשנו מאוד לקבל הזמנה לכיתה ה־37 של גלעד. כמה שמחנו שדון סטיל היה אתנו באותה כיתה. בסיום הלימודים בת’ל ואני נשלחנו לניירובי, קניה. חשנו גודש בגרון כשעזבנו את ניו יורק, אך התחושה הזו הפכה לשמחה כשפגשנו את אחינו בשדה התעופה בניירובי!‏

בשירות בניירובי עם כריס ומרי קנייה

תוך זמן קצר התאהבנו בקניה, ונהנינו מאוד מהשירות שם. כריס ומרי קַנייה היו תלמידי המקרא המתקדמים הראשונים שלנו. הם עדיין משרתים בנאמנות במסגרת השירות המורחב בקניה. שנה לאחר מכן התבקשנו לעבור לקמפאלה, אוגנדה, והיינו השליחים הראשונים באותה מדינה. היו אלה זמנים מרגשים מכיוון שרבים השתוקקו ללמוד את אמיתות המקרא והפכו לאחינו לאמונה. אולם לאחר ששירתנו שלוש שנים וחצי באפריקה, חזרנו לארצות הברית והקמנו משפחה. ביום שעזבנו את אפריקה היינו הרבה יותר עצובים מאשר ביום שעזבנו את ניו יורק. אהבנו מאוד את תושבי אפריקה וקיווינו לשוב לשם ביום מן הימים.‏

מקבלים תפקיד חדש

התיישבנו בחלק המערבי של קולוראדו, היכן שהתגוררו הוריי. זמן קצר לאחר מכן נולדה בתנו הראשונה קימברלי, ולאחר 17 חודשים נולדה סטפני. התייחסנו במלוא הרצינות לתפקידנו החדש כהורים, וכבר מההתחלה השתדלנו להטמיע את האמת בלב בנותינו המקסימות. רצינו להציב להן דוגמה טובה כפי שהציבו לנו. היינו מודעים לעובדה שדוגמה טובה יכולה להשפיע עמוקות על הילדים, אם כי היא אינה ערובה לכך שהם יהפכו למשרתי יהוה. אחי הקטן ואחת מאחיותיי עזבו את האמת. אנחנו מקווים שהם ישובו לחקות את הדוגמאות הטובות שהציבו להם.‏

נהנינו מאוד לחנך את בנותינו ותמיד השתדלנו לבלות יחד כמשפחה. הואיל והתגוררנו בקרבת אספן, קולוראדו, כולנו לקחנו שיעורי סקי כדי שנוכל מדי פעם לגלוש יחד. במסגרת הבילוי המשותף הזה התאפשר לנו לשוחח עם בנותינו בזמן שעלינו במעליות הסקי. נהגנו גם לצאת עם הבנות לטיולי  מחנאות, והיו לנו שיחות מהנות מאוד סביב המדורה. על אף גילן הצעיר הן שאלו שאלות כגון: ”מה אני אעשה כשאגדל?” ו”עם איזה אדם אני רוצה להתחתן?” התאמצנו להטמיע בשכלן ובלבן של בנותינו ערכים רוחניים. עודדנו אותן להציב לעצמן מטרה לשרת במסגרת השירות המורחב והדגשנו בפניהן עד כמה חכם להתחתן רק עם אדם שיש לו מטרה דומה. ניסינו לעזור להן להבין שמוטב לא להתחתן בגיל צעיר מדי. המצאנו את המוטו: ”להישאר רווקות עד גיל 23 לפחות”.‏

נהגנו כדוגמת הורינו ועשינו כל שבכוחנו כדי לנכוח באסיפות ולצאת לשירות באופן קבוע כמשפחה. לא אחת הזמנו לביתנו אחים המשרתים בשירות המורחב. פעמים רבות דיברנו בהתלהבות על התקופה שבה שירתנו כשליחים. קיווינו שביום מן הימים ניסע ארבעתנו לטיול באפריקה. בנותינו רצו בכך בכל מאודן.‏

תמיד הייתה לנו תוכנית קבועה של שיעור משפחתי. בשיעורים הללו תרגלנו מצבים שיכולים להתרחש בבית הספר. היינו מבקשים מהבנות לגלם את תפקיד המבשר שמשיב על השאלות. הן נהנו ללמוד בדרך זו, והביטחון שלהן הלך והתחזק. כשהן גדלו, הן לפעמים התלוננו שהן לא רוצות להשתתף בשיעור המשפחתי. במקרה אחד אמרתי להן מתוך ייאוש שילכו לחדרים שלהן כי השיעור מבוטל. הן היו בהלם, בכו ואמרו שהן רוצות שהשיעור יתקיים. אז הבנו שבאמת הצלחנו להחדיר ללבן הצעיר הערכה כלפי דברים רוחניים. הן למדו לאהוב את השיעורים המשפחתיים, ואפשרנו להן להתבטא בחופשיות. לפעמים היה לנו קשה לשמוע שהן לא הסכימו עם היבטים מסוימים של האמת. אבל תודות לכך למדנו מה באמת טמון בלבן. לאחר ששוחחנו אתן על הנושא, הן הסכימו עם דרך חשיבתו של יהוה.‏

מסתגלים לשינויים נוספים

השנים שהקדשנו לגידול בנותינו חלפו מהר מכפי שציפינו. ניצלנו את העזרה וההדרכה שמספק ארגון אלוהים ועשינו את מיטבנו כדי ללמד אותן לאהוב את יהוה. כמה שמחנו כששתי בנותינו החלו לשרת כחלוצות לאחר התיכון. כמו כן, הן רכשו כישורים שסייעו להן לפרנס את עצמן. הן עברו לקליוולנד, טנסי, עם שתי אחיות אחרות כדי לשרת במקום שיש בו צורך רב יותר במבשרים. כל כך התגעגענו אליהן, אבל שמחנו שהן מתמסרות לשירות המורחב. בת’ל ואני חזרנו לשרת כחלוצים, ותודות לכך נפתחה בפנינו הדרך לזכויות משמחות אחרות. התמניתי לתפקיד ממלא מקום של משגיח הנפה וביצעתי תפקידים בכינוסים.‏

לפני שבנותינו עברו לטנסי הן נסעו לטיול בלונדון, אנגליה, וביקרו בסניף. סטפני, שהייתה אז בת 19, פגשה שם את פול נורטון, חבר בית־אל צעיר. במסגרת טיול שנערך לאחר מכן פגשה קימברלי את אחד מעמיתיו לעבודה, בריאן לאולין. פול וסטפני התחתנו — אבל לא לפני שמלאו לה 23 שנים. בריאן וקימברלי התחתנו שנה אחריהם — כשהיא הייתה בת 25. הן אכן נשארו רווקות עד גיל 23 לפחות. תמכנו בכל לבנו בהחלטותיהן הטובות באשר לבחירת בן זוג.‏

עם בריאן, קימברלי, סטפני ופול בסניף במלאווי בשנת 2002

בנותינו סיפרו לנו שהדוגמה שאנחנו והורינו הצבנו להן סייעה להן לציית למצוותו של ישוע ’תמיד לחפש תחילה את המלכות’, גם כשהן התמודדו עם קשיים כלכליים (‏מתי ו’:33‏). באפריל שנת 1998 הוזמנו פול וסטפני לכיתה ה־105 של גלעד, ולאחר לימודיהם הם נשלחו לשרת במלאווי, אפריקה. במקביל הוזמנו בריאן וקימברלי לשרת בבית־אל בלונדון, ובהמשך הם נשלחו לבית־אל במלאווי. לא ידענו את נפשנו מרוב שמחה, מכיוון שאין דרך טובה יותר שבה יכולים הצעירים לנצל את חייהם.‏

הזמנה מרגשת נוספת

בינואר 2001 קיבלתי את שיחת הטלפון המוזכרת בתחילת המאמר. אח מארה, משגיח מחלקת שירותי התרגום, הסביר שהאחים מארגנים קורס להבנת  אנגלית עבור מתרגמים ברחבי העולם. הם שקלו להכשיר אותי כאחד המדריכים אף שהייתי אז בן 64. בת’ל ואני התפללנו על כך והתייעצנו עם אימהותינו הקשישות. שתיהן רצו שנסכים, למרות העובדה שהן ייוותרו ללא התמיכה שלנו. התקשרתי חזרה לסניף ואמרתי שנשמח מאוד לקבל זכות נפלאה זו.‏

באותה עת אובחנה אמי כחולת סרטן. אמרתי לה שאנחנו מוכנים להישאר כדי לעזור לאחותי לינדה לטפל בה. ”בשום פנים ואופן לא”, השיבה אמי. ”אני ארגיש גרוע יותר אם לא תלכו”. גם לינדה חשבה כמוה. עד כמה אנו מעריכים את הקרבתן העצמית ואת העזרה שהושיטו האחים המקומיים! יום אחרי שנסענו למרכז החינוכי של חברת המצפה בפטרסון, לינדה התקשרה והודיעה לנו שאימא נפטרה. הקדשנו את כל כולנו לתפקיד החדש כפי שהיא הייתה רוצה שנעשה.‏

למרבה שמחתנו, משימתנו הראשונה הייתה בסניף במלאווי, היכן ששירתו בנותינו ובעליהן. זה היה איחוד משפחתי משמח! בהמשך העברנו את הקורס בזימבבווה ובזמביה. לאחר שלוש שנים וחצי שבמהלכן העברנו את הקורס, התבקשנו לחזור למלאווי כדי לתעד את סיפוריהם של האחים שסבלו מרדיפות בארץ זו בשל עמדתם הניטרלית כמשיחיים.‏ *

בשירות עם נכדותינו

ושוב, עם תחושת גודש בגרון, חזרנו בשנת 2005 לביתנו בבאסלט, קולוראדו, ושם בת’ל ואני ממשיכים לשרת כחלוצים. בשנת 2006 בריאן וקימברלי עברו להתגורר לידנו כדי לגדל את שתי בנותיהם, מקנזי ואליזבת. פול וסטפני עדיין משרתים במלאווי, והוא משמש כחבר ועד הסניף. כיום אני כמעט בן 80, ואני מתמלא סיפוק כשאני רואה כיצד אחים צעירים יותר ששירתי אתם לאורך השנים ממלאים תפקידי אחריות שנהגתי למלא. הדוגמאות הטובות שהציבו לנו תרמו רבות לשמחתנו. גם אנחנו תמיד השתדלנו להציב דוגמה טובה למשפחתנו לתועלתן של בנותינו ונכדותינו.‏

^ ס' 5 לפרטים נוספים על פעילותם של בני משפחת סטיל כשליחים, ראה הוצאות המצפה מ־1 במאי 1956, עמ’ 269–272 (אנג’), ומ־15 במרס 1971, עמ’ 186–190 (אנג’).‏

^ ס' 30 לדוגמה, ראה סיפור חייו של טְרוֹפִים נסומבה בהוצאת המצפה מ־15 באפריל 2015, עמ’ 14–18‏.‏