עבור לתוכן

עבור לתפריט המשני

עבור לתוכן העניינים

עדי־יהוה

עברית

המצפה – מהדורה לימודית  |  אוקטובר 2016

הידעת?‏

הידעת?‏

 היש יסוד להאמין שבימי קדם אנשים זרעו עשבים רעים בשדותיהם של אחרים?‏

העתק זה (שנת 1468) של הדיגסטה מאת הקיסר יוסטיניאנוס הוא אחד מני חיבורים רבים השופכים אור על סוגיות משפטיות מימי קדם

ישוע אמר במתי י”ג:24–26‏: ”דומה מלכות השמיים לאיש שזרע זרעים טובים בשדהו. בשעה שישנו האנשים בא אויבו, זרע עשבים רעים בין החיטים והלך לו. כאשר צמחו הגבעולים ועשו פרי, נראו גם העשבים הרעים”. מספר למדנים הטילו ספק בכך שהמשל מציג מצב מציאותי. אך מסמכים משפטיים רומיים קדומים מעידים שאכן כן.‏

‏”זריעת זוּנים בשדה כמעשה נקמה... נחשבה לעבירה על־פי החוק הרומי. עצם העובדה שהיה צריך לחוקק חוק בעניין מצביעה על כך שהעבירה לא הייתה נדירה”, נאמר במילון מקראי אחד. אלסטר קר, למדן בתחום המשפטים, מציין שבשנת 533 לספירה פרסם הקיסר יוסטיניאנוס את הדיגסטה, שהייתה תמצית החוקים הרומיים ואוסף מובאות של משפטנים מתקופת המשפט הקלאסי (בסביבות 100–250 לספירה). על־פי חיבור זה (‏הדיגסטה 9.2.27.14), המשפטן אולפיאנוס התייחס למקרה שבו טיפל המדינאי הרומי קלסוס בן המאה השנייה. במקרה האמור נזרעו עשבים רעים בשדה של אדם מסוים, וכתוצאה מכך הושחת היבול. בדיגסטה נאמר אילו הליכים בעל השדה, או האיכר האריס, רשאי לנקוט כדי לתבוע פיצוי מהעבריין שהסב לו הפסדים.‏

העובדה שמעשים זדוניים אלה נעשו בימי האימפריה הרומית היא ראיה לכך שהמצב שתיאר ישוע אכן היה מציאותי.‏

כמה חירות העניקו הרומאים להנהגה היהודית ביהודה במאה הראשונה?‏

באותם ימים נשלטה יהודה בידי האימפריה הרומית, אשר אותה ייצג נציב שלרשותו עמד צבא. עיקר תפקידו היה לגבות מסים עבור רומא ולשמור על השלום והסדר. לרומאים היה חשוב לדכא כל פעילות לא־חוקית ולהעניש את מפרי הסדר. מלבד זאת, על־פי־רוב הותירו הרומאים את ניהול ענייני היומיום של המחוז בידי ההנהגה המקומית.‏

דיון משפטי בסנהדרין

הסנהדרין תפקדה כבית הדין היהודי העליון וכמועצת ההנהגה בעניינים הנוגעים לחוקי היהודים. כמו כן, ברחבי יהודה היו בתי דין נמוכים יותר שככל הנראה פסקו ברוב העניינים האזרחיים והפליליים ללא התערבותם של השליטים הרומים. אולם על בתי הדין היהודיים נאסר להוציא פושעים להורג. ברוב המקרים שמרה רומא את הזכות הזו לעצמה. במקרה ידוע אחד חרגו חברי הסנהדרין מן הכלל כאשר הביאו לסקילתו של סטפנוס (‏מה”ש ו’:8–15; ז’:54–60‏).‏

לפיכך לסנהדרין הייתה סמכות מקיפה. אולם ”ההגבלה הגדולה ביותר שלה”, מציין החוקר אמיל שוּרֵר, ”הייתה שהשלטונות הרומיים יכלו בכל עת להתערב ולקחת את המושכות לידיהם, וכך הם אכן עשו כשעלה החשד לעבירה פוליטית”. מקרה כזה אירע למשל כאשר שר האלף קלודיוס ליסיאס הביא למעצרו של השליח פאולוס, שהיה אזרח רומי (‏מה”ש כ”ג:26–30‏).‏