עבור לתוכן

עבור לתוכן העניינים

 סיפור חיים

עמידה במבחנים מניבה ברכות

עמידה במבחנים מניבה ברכות

‏”אתה אב אכזר”, שאג סוכן הקג”ב.‏ * ”נטשת את אשתך ההרה ואת בתך התינוקת. מי יפרנס אותן וידאג להן? הפסק את פעילותך וחזור הביתה!” השבתי: ”לא נטשתי את המשפחה שלי. אתם עצרתם אותי! ועל מה?” הסוכן ענה: ”עדיף כל פשע אחר מאשר להיות עד־יהוה”.‏

השיחה הזו התקיימה בשנת 1959 בכלא בעיר אירקוצק שברוסיה. הרשו לי לספר לכם מדוע אשתי מריה ואני היינו מוכנים ’לסבול למען הצדקה’, ולאילו ברכות זכינו תודות לכך ששמרנו על נאמנותנו (‏פט”א ג’:13, 14‏).‏

נולדתי בשנת 1933 בכפר זולוטניקי שבאוקראינה. בשנת 1937 דודתי ובעלה, אשר היו עדי־יהוה וגרו בצרפת, ביקרו אותנו ונתנו לנו את הספר ממשלה והספר גאולה, שיצאו לאור בלועזית מטעם חברת המצפה. לאחר שקרא אבי את הספרים הללו, ניעורה אמונתו באלוהים. למרבה הצער, בשנת 1939 הוא חלה מאוד, אך לפני מותו הוא אמר לאמי: ”זו האמת. הנחילי אותה לילדים”.‏

סיביר — שטח הטפה חדש

באפריל שנת 1951 החלו הרשויות להגלות את עדי־יהוה ממערב ברית המועצות לסיביר. אני, אמי ואחי הקטן גריגורי גורשנו ממערב אוקראינה. לאחר מסע של כ־6,000 קילומטר ברכבת הגענו לעיר טולון שבסיביר. כעבור שבועיים הגיע אחי הגדול בוגדאן למחנה בעיר הסמוכה אנגרסק. הוא נידון ל־25 שנות עבודות פרך.‏

אמי, גריגורי ואני בישרנו ביישובים הסובבים את טולון, אבל היינו צריכים לגלות תושייה. לדוגמה, היינו שואלים: ”האם מישהו כאן רוצה למכור פרה?” כאשר מצאנו מישהו כזה, היינו מדברים אתו על המבנה האנטומי המדהים של הפרות. לאחר מכן התחלנו לדבר על הבורא. בימים ההם נכתב באחד העיתונים שעדי־יהוה מתעניינים בפרות אבל מחפשים כבשים! ואכן מצאנו דמויי כבש. עד כמה נהנינו להעביר שיעורי מקרא לאנשים ענווים ומכניסי אורחים בשטח בלתי מוקצה. כיום יש בטולון קהילה המונה למעלה מ־100 מבשרים.‏

 אמונתה של מריה נבחנת

אשתי מריה למדה את האמת באוקראינה בעיצומה של מלחמת העולם השנייה. כשהיא הייתה בת 18 סוכן קג”ב התחיל להטריד אותה וניסה לפתות אותה לשכב אתו, אך היא דחתה באומץ את ניסיונותיו. יום אחד כשנכנסה מריה הביתה, היא מצאה אותו שוכב במיטתה. היא ברחה. הסוכן התמלא זעם ואיים לכלוא אותה מפני שהיא אחת מעדי־יהוה. ואכן, בשנת 1952 נגזרו על מריה עשר שנות מאסר. היא הרגישה כמו יוסף אשר נכלא מפני ששמר על תומתו (‏בר’ ל”ט:12,‏ 20‏). הנהג שהסיע אותה מבית המשפט לבית הסוהר אמר לה: ”אל תפחדי. הרבה אנשים נכנסים לכלא ויוצאים ממנו מבלי לאבד את כבודם”. המילים הללו חיזקו אותה.‏

בין השנים 1952 ל־1956 מריה הייתה במחנה עבודה ליד העיר גורקי (היום ניז’ני נובגורוד) שברוסיה. הוטל עליה לעקור עצים, אפילו בכפור. בריאותה נפגעה, אך בשנת 1956 היא שוחררה ועברה לטולון.‏

הרחק מאשתי ומבנותיי

יום אחד סיפר לי אח בטולון שאחות עומדת להגיע לעיר. רכבתי באופניים לתחנת האוטובוס כדי לפגוש אותה ולהציע לקחת את המזוודות שלה. כשפגשתי את מריה, היא מייד מצאה חן בעיניי. הייתי צריך להתאמץ כדי לכבוש את לבה, אבל לבסוף הצלחתי. התחתנו בשנת 1957. כעבור שנה נולדה בתנו אירינה, אבל שמחתנו יחד לא האריכה ימים. בשנת 1959 נעצרתי באשמת הדפסת ספרות מקראית. הוחזקתי בבידוד במשך חצי שנה. כדי לשמור על שלוות נפש באותם ימים התפללתי הרבה, שרתי שירי מלכות ודמיינתי לעצמי כיצד אבשר אם שוב אצא לחופשי.‏

במחנה העבודה בשנת 1962

במהלך חקירה בכלא צעק החוקר: ”בקרוב נמחץ אתכם כמו שמוחצים עכברים על הרצפה!” עניתי לו: ”ישוע אמר שהבשורה הטובה על המלכות תוכרז לכל העמים, ואיש לא יוכל למנוע זאת”. לאחר מכן ניסה החוקר טקטיקה אחרת כדי לשכנע אותי להתכחש לאמונתי, כפי שציינתי בפתיח. לא נכנעתי לאיומים ולפיתויים, ונגזרו עליי שבע שנות עבודות פרך במחנה ליד העיר סרנסק. בדרכי למחנה נודע לי על לידתה של בתי השנייה, אולגה. אף־על־פי שאשתי ובנותיי היו רחוקות ממני, שאבתי נחמה מהידיעה שמריה ואני שמרנו אמונים ליהוה.‏

מריה ובנותינו, אולגה ואירינה, בשנת 1965

אחת לשנה נסעה מריה לסרנסק כדי לבקר אותי, אף שהמסע מטולון לסרנסק וחזרה נמשך 12 ימים ברכבת. מדי שנה היא הייתה מביאה לי זוג מגפיים חדש. בתוך העקבים היא הסתירה את ההוצאות האחרונות של המצפה. אחד מביקוריה של מריה היה מיוחד מאוד מפני שהיא הביאה עמה את שתי בנותינו הקטנות. תארו לעצמכם עד כמה התרגשתי לראות אותן ולהיות בחברתן!‏

 מקומות ואתגרים חדשים

בשנת 1966 שוחררתי ממחנה העבודה, וארבעתנו עברנו לעיר ארמביר שבקרבת הים השחור. שם נולדו בנינו, ירוסלב ופבל.‏

תוך זמן קצר החלו סוכני הקג”ב לערוך פשיטות על ביתנו וחיפשו ספרות מקראית. הם חיפשו בכל מקום, אפילו בתוך מספוא הפרות. פעם אחת מרוב החום הזיעו הסוכנים מאוד, וחליפותיהם היו מאובקות. מריה ריחמה עליהם, שהרי הם בסך הכול מילאו פקודות. היא הגישה להם מיץ קומפוט והביאה להם מברשת לבגדים, קערת מים ומגבות. בהמשך כשהגיע מפקד הקג”ב, הסוכנים סיפרו לו על היחס האדיב שזכו לו. כשהם עזבו, המפקד חייך ונופף לנו. שמחנו לראות את התוצאות הטובות שנבעו ממאמצינו ’להתגבר על הרע בטוב’ (‏רומ’ י”ב:21‏).‏

חרף הפשיטות המשכנו לבשר בארמביר. גם עזרנו לחזק קבוצה קטנה של מבשרים בעיירה הסמוכה קורגנינסק. עד כמה אני שמח שהיום יש שש קהילות בארמביר וארבע קהילות בקורגנינסק.‏

במהלך השנים נחלשה לעיתים רוחניותנו. אך אנו אסירי תודה ליהוה על כך שהשתמש באחים נאמנים כדי לתקן אותנו ולחזק אותנו רוחנית (‏תהל’ ק”ל:3‏). מבחן קשה נוסף היה לשרת לצד סוכני קג”ב שהסתננו לקהילות ללא ידיעתנו. הם נתנו רושם של אנשים נלהבים והיו פעילים בשירות. חלקם אפילו קיבלו תפקידי אחריות בארגון. אבל עם הזמן גילינו את זהותם האמיתית.‏

בשנת 1978 הרתה מריה בגיל 45. הואיל והיא סבלה מבעיית לב כרונית, הרופאים חששו לחייה וניסו לשכנע אותה לבצע הפלה. מריה סירבה. לכן כמה רופאים עקבו אחריה לכל מקום בבית החולים עם מזרק בניסיון להזריק לה חומר שיגרום לה ללדת בטרם עת. כדי להגן על העובר נמלטה מריה מבית החולים.‏

סוכני הקג”ב הורו לנו לעזוב את העיר. עברנו לכפר בקרבת העיר טאלין שבאסטוניה, שהייתה באותם ימים חלק מברית המועצות. בטאלין ילדה מריה תינוק בריא בניגוד לתחזיות הרופאים, וקראנו לו ויטלי.‏

בהמשך עברנו מאסטוניה ליישוב ניזלובניה שבדרום רוסיה. בישרנו בזהירות בעיירות הנופש השכנות שבהן ביקרו אנשים מכל רחבי המדינה. הם הגיעו לשם מסיבות בריאותיות, וחלקם עזבו עם התקווה לחיי עולם!‏

מלמדים את ילדינו לאהוב את יהוה

השתדלנו להטמיע בבנינו ובבנותינו אהבה ליהוה ורצון לשרתו. פעמים רבות הזמנו לביתנו אחים שישפיעו לטובה על ילדינו. אחי גריגורי, ששירת כמשגיח נודד בין 1970 ל־1995, ביקר אותנו בקביעות. כל בני המשפחה נהנו מביקוריו מפני שהוא היה אדם שמח ובעל חוש הומור. כשאירחנו בביתנו אחים, לא אחת שיחקנו משחקים מקראיים, וילדינו למדו לאהוב את סיפורי המקרא.‏

בניי ונשותיהם.‏

משמאל לימין, שורה אחורית: ירוסלב, פבל הבן וויטלי

שורה קדמית: אליונה, רעיה וסבטלנה

 בשנת 1987 עבר בננו ירוסלב לעיר ריגה שבלטביה, שם התאפשר לו לבשר בחופשיות רבה יותר. אבל כאשר הוא סירב לשרת בצבא, הוא נידון לשנה וחצי מאחורי סורג ובריח, והוא ישב בתשעה בתי כלא שונים. הדברים שסיפרתי לו על תקופת מאסרי עזרו לו להחזיק מעמד. לימים הוא החל לשרת כחלוץ. בשנת 1990 רצה בננו פבל בן ה־19 לשרת כחלוץ בסחלין, אי השוכן צפונית ליפן. בהתחלה לא רצינו שהוא יעבור לשם. היו רק 20 מבשרים באי כולו, והוא היה מרוחק כ־9,000 קילומטר מביתנו. אבל בסופו של דבר הסכמנו, והייתה זו החלטה נבונה. תושבי האי נענו לבשורת המלכות, ותוך שנים מועטות נוסדו בו שמונה קהילות. פבל שירת בסחלין עד שנת 1995. באותה תקופה נותר בביתנו רק בננו הקטן ויטלי. כבר מילדות הוא אהב לקרוא במקרא. בגיל 14 הוא התחיל לשרת כחלוץ, ובמשך שנתיים שירתי גם אני כחלוץ. הייתה זו תקופה נפלאה. כשוויטלי היה בן 19 הוא התמנה לחלוץ מיוחד ועזב את הבית.‏

בשנת 1952 סוכן קג”ב אמר למריה: ”אם לא תתכחשי לאמונתך, תשבי בכלא עשר שנים. כשתצאי משם, תהיי זקנה ובודדה”. אבל הדברים התגלגלו אחרת. זכינו לאהבתו של אלוהינו הנאמן יהוה, לאהבתם של ילדינו ולאהבתם של רבים שנפלה בחלקנו הזכות לעזור להם להכיר את האמת. מריה ואני נהנינו לבקר במקומות שבהם שירתו ילדינו. ראינו את הערכתם של האנשים שילדינו עזרו להם ללמוד על יהוה.‏

אסירי תודה על טובו של יהוה

בשנת 1991 קיבלה פעילותם של עדי־יהוה הכרה חוקית. החלטה זו נתנה דחיפה גדולה לפעילות ההטפה. קהילתנו אפילו רכשה אוטובוס כדי שנוכל לנסוע כל סוף שבוע לעיירות הקרובות ולכפרים השכנים.‏

עם אשתי בשנת 2011

אני שמח שירוסלב ואשתו אליונה ופבל ואשתו רעיה משרתים בבית־אל, וויטלי ואשתו סבטלנה בשירות הנפתי. בתנו הבכורה אירינה מתגוררת עם משפחתה בגרמניה. בעלה ולדימיר ושלושת בניהם משרתים כולם כזקני־קהילה. בתנו אולגה מתגוררת באסטוניה ומתקשרת אליי בקביעות. למרבה הצער, אשתי היקרה מריה נפטרה בשנת 2014. אני מצפה בכיליון עיניים לראותה שוב בתחיית המתים! כיום אני מתגורר בעיר בלגורוד, והאחים כאן תומכים בי מאוד.‏

במשך שנות שירותי ליהוה למדתי ששמירת אמונים גובה מחיר כלשהו, אך השלווה הפנימית שמעניק יהוה בתמורה היא אוצר גדול פי כמה וכמה. הברכות שמריה ואני זכינו להן תודות לעמידתנו האיתנה עולות על כל מה שתיארתי לעצמי. בשנת 1991, לפני נפילת ברית המועצות, היו בה רק קצת יותר מ־40,000 מבשרים. כיום יש למעלה מ־400,000 מבשרים במדינות שהשתייכו בעבר לברית המועצות! אני כעת בן 83 וממשיך לשרת כזקן־קהילה. תמיכתו של יהוה תמיד נסכה בי את הכוח להחזיק מעמד. אין ספק שיהוה גמל לי בשפע (‏תהל’ י”ג:6‏).‏

^ ס' 4 קג”ב: ראשי התיבות ברוסית של ’הוועדה לביטחון המדינה’.‏