עבור לתוכן

עבור לתפריט המשני

עבור לתוכן העניינים

עדי־יהוה

עברית

המצפה – מהדורה לימודית  |  אוגוסט 2016

 סיפור חיים

מצאתי שמחה בנתינה

מצאתי שמחה בנתינה

כשהייתי בן 12 הבנתי שיש ברשותי דבר יקר ערך שאני יכול לתת לאחרים. במהלך כינוס שאל אותי אח אחד אם אני רוצה לבשר. ”כן”, אמרתי לו, אף־על־פי שמעולם לא בישרתי קודם לכן. יצאנו לשטח, והוא נתן לי כמה ספרונים על מלכות אלוהים. ”אתה תבשר בבתים בצד הזה של הרחוב”, הוא אמר, ”ואני אבשר בצד השני”. אף שהייתי מתוח, התחלתי לבשר מבית לבית. להפתעתי תוך זמן קצר חילקתי את כל הספרונים. הבנתי שהרבה אנשים היו מעוניינים במה שהיה לי לתת.‏

נולדתי בשנת 1923 בצ’טהאם שבמחוז קנט באנגליה, וגדלתי בעולם מוכה אכזבה. בניגוד להבטחות, המלחמה הגדולה לא הפכה את העולם למקום טוב יותר. הוריי גם התאכזבו מהכמרים הבפטיסטים מכיוון שהללו התמקדו יותר מדי בקידום האישי שלהם. כשהייתי בערך בן תשע החלה אמי ללכת לבית התפילה של האגודה הבינלאומית של תלמידי המקרא, שבו ערכו עדי־יהוה את ”שיעוריהם”, כלומר את אסיפותיהם. אחת האחיות נתנה לי ולילדים האחרים שיעורי מקרא על בסיס כתבי־הקודש והספר נבל האלוהים ‏(אנג’). אהבתי את מה שלמדתי.‏

הדרכה מאחים מבוגרים יותר

בנעוריי אהבתי לתת לאנשים תקווה מתוך דבר־אלוהים. בדרך כלל בישרתי לבד מבית לבית. אך כשבישרתי עם אחרים, למדתי מהם הרבה. לדוגמה, יום אחד אני ואח מבוגר יותר רכבנו על אופניים לשטח ההטפה וחלפנו על פניו של כומר. אמרתי לאח: ”הנה עז”. האח עצר וירד מהאופניים וביקש ממני להתיישב לידו על בול עץ. הוא אמר: ”מי נתן לך את הסמכות לשפוט ולקבוע מיהו עז? אנחנו פשוט צריכים לשמוח שאנחנו יכולים לחלוק עם אחרים את הבשורה הטובה ולהותיר את המשפט בידי יהוה”. באותם ימים למדתי הרבה על השמחה שיש בנתינה (‏מתי כ”ה:31–33;‏ מה”ש כ’:35‏).‏

אח מבוגר אחר לימד אותי שכדי למצוא שמחה בנתינה, עלינו לפעמים להחזיק מעמד בסבלנות. אשתו לא אהבה את עדי־יהוה. יום אחד הוא הזמין אותי לביתו כדי לאכול משהו קטן. העובדה שהוא הלך לבשר כל כך הכעיסה אותה שהיא התחילה לזרוק עלינו קופסאות תה. במקום לנזוף בה, הוא החזיר את הקופסאות למקומן ברוח טובה. שנים  לאחר מכן סבלנותו נשאה פרי. אשתו נטבלה כאחת מעדי־יהוה.‏

הרצון שלי לתת לאחרים תקווה לעתיד המשיך לגבור, ואמי ואני נטבלנו בדוֹבֶר במרס 1940. קודם לכן, בספטמבר 1939, הכריזה בריטניה מלחמה על גרמניה. הייתי אז בן 16. ביוני 1940 עמדתי במפתן הדלת הקדמית של ביתנו וצפיתי במשאיות עמוסות באלפי חיילים מוכי טראומה. היו אלה לוחמים ששבו מקרב דנקרק. עיניהם היו נטולות תקווה, וכל כך רציתי לספר להם על מלכות אלוהים. מאוחר יותר באותה שנה החלה גרמניה להפציץ את בריטניה. מדי לילה צפיתי במטוסי ההפצצה הגרמניים שחגו מעל אזורנו. הפצצות השמיעו קול שריקה בזמן נפילתן, דבר שתרם לתחושת האימה. בבוקר המחרת, כשהיינו יוצאים החוצה, היינו מגלים ששכונות שלמות הוחרבו. התבהר לי יותר ויותר שהמלכות היא התקווה היחידה שיש לי לעתיד.‏

תחילתם של חיי נתינה

בשנת 1941 התחלתי במסלול חיים שהסב לי שמחה רבה. באותה תקופה עבדתי במספנת הצי המלכותי בצ’טהאם כשוליה של נגר מומחה בבניית אוניות, משרה מכובדת בעלת יתרונות רבים. משרתי יהוה כבר ידעו זמן רב שאל למשיחיים להילחם במלחמות בין עמים. בשנת 1941 כבר הבנו שאל לנו לעבוד בתעשיית הנשק (‏יוח’ י”ח:36‏). מאחר שהמספנה ייצרה צוללות, החלטתי שזו העת להתפטר מהעבודה ולהצטרף לשירות המורחב. המשימה הראשונה שלי הייתה בסירנססטר, עיירה ציורית בקוטסוולדס.‏

כשהייתי בן 18 ישבתי בכלא במשך תשעה חודשים בשל סירובי להתגייס לצבא. פחד אחז בי כששמעתי את דלת התא שלי נטרקת ונותרתי בו לבדי. אך עד מהרה השומרים והאסירים האחרים החלו לשאול מדוע אני בכלא, ושמחתי לספר להם על אמונתי.‏

לאחר שחרורי התבקשתי לבשר יחד עם לאונרד סמית * בעיירות שונות בקנט, מחוז הולדתי. החל משנת 1944 למעלה מאלף מטוסי סילון בלתי מאוישים עמוסים בחומר נפץ התרסקו בקנט. ממש מעלינו נמתח הנתיב האווירי בין אירופה הנאצית ללונדון. פצצות מעופפות אלה כונו פצצות מזמזמות. המתקפה הזו הייתה מטילת אימה, מפני שבכל פעם ששמענו את מנוע המטוס נכבה, ידענו שמספר שניות לאחר מכן יתרסק המטוס ויתפוצץ. ניהלנו  שיעור מקרא עם משפחה בת חמש נפשות באזור. לעיתים ישבנו מתחת לשולחן ברזל שנועד להגן עלינו במקרה שהבית יתמוטט. בסופו של דבר כל בני הבית נטבלו.‏

הזכות לבשר במדינות אחרות

משתתף במבצע לפרסום הכינוס בימיי הראשונים כחלוץ באירלנד

לאחר המלחמה שירתי כחלוץ במשך שנתיים בדרום אירלנד. לא ידענו עד כמה שונה אירלנד מאנגליה. הלכנו מבית לבית, הצגנו את עצמנו כשליחים וביקשנו מאנשים לארח אותנו. גם חילקנו כתבי עת ברחוב. עד כמה טיפשי היה זה לנהוג כך במדינה קתולית אדוקה! פעם אחת מישהו איים לפגוע בנו, והתלוננתי על כך לשוטר. הוא אמר לי: ”תגיד לי, למה ציפית?” לא תיארנו לעצמנו שלכמרים יש השפעה כל כך גדולה. הם הביאו לפיטוריהם של אנשים שקיבלו את הספרים שלנו. הם גם שכנעו אנשים לגרש אותנו ממקומות הלינה שלנו.‏

אחרי זמן קצר הבנו שבכל פעם שאנו מגיעים לאזור חדש, מוטב לרכוב הרחק ממקום הלינה שלנו ולבשר רק במקומות שבהם מכהן כומר אחר. האחרונים שבישרנו להם היו האנשים שהתגוררו בקרבתנו. בקילקני לימדנו צעיר אחד שלוש פעמים בשבוע חרף איומים מצד אספסוף זועם. כל כך נהניתי ללמד את האמת המקראית שהחלטתי להגיש מועמדות ללמוד בבית־ספר גלעד כדי להפוך לשליח.‏

סירת המפרש סיביה הייתה בית השליחים שלנו בין 1948 ל־1953

לאחר קורס בן חמישה חודשים בניו יורק, אני ועוד שלושה בוגרי גלעד נשלחנו לאיים הקטנים בים הקריבי. בנובמבר שנת 1948 עזבנו את ניו יורק סיטי והפלגנו בסירת מפרש באורך של 18 מטר, שנקראה סיביה. זו הייתה ההפלגה הראשונה שלי, והייתי נרגש. אחד מעמיתיי למסע, גאסט מקי, היה רב־חובל מנוסה. הוא לימד אותנו את יסודות הימאות — כיצד להרים ולהוריד את המפרשים, כיצד לנווט בעזרת מצפן וכיצד לשוט נגד הרוח. גאסט ניווט במיומנות את הסירה חרף סופות מסוכנות במשך 30 יום עד שהגענו לאיי בהאמה.‏

‏”הגידו באיים”‏

לאחר מספר חודשים שבהם בישרנו באיים הקטנים של קבוצת איי בהאמה, הפלגנו לאיי ליוורד ולאיי וינדוורד, הפזורים לאורך כ־800 קילומטרים בין איי הבתולה שליד פוארטו ריקו לבין טרינידד. במשך חמש שנים בישרנו בעיקר באיים מבודדים שלא היו בהם עדי־יהוה. לפעמים נבצר מאתנו לשלוח או לקבל דואר במשך שבועות. אך עד כמה שמחנו להכריז את דבר־אלוהים לתושבי האיים! (‏יר’ ל”א:10‏).‏

השליחים על גבי סיפונה של סיביה ‏(משמאל לימין): רון פרקין, דיק רייד, גאסט מקי וסטנלי קרטר

כאשר עגנו בחוף כלשהו, הגעתנו עוררה התרגשות רבה בקרב הכפריים, והיו שהתאספו במזח כדי לראות מי אנחנו. חלקם מעולם לא ראו סירת מפרש או אדם לבן. תושבי האיים היו אנשים מאמינים וחברותיים שהכירו היטב את המקרא. במקרים רבים הם נתנו לנו דגים טריים, אבוקדו ובוטנים. למרות העובדה שכלי השיט שלנו היה קטן, היינו מסוגלים לבשל בתוכו, לישון בו ולכבס את בגדינו.‏

לאחר שהגענו לחוף, נהגנו לבשר לאנשים במשך כל היום. היינו מודיעים להם שתינתן הרצאה מקראית. בשעות בין הערביים צלצלנו בפעמון הסירה. היה זה נפלא לראות את תושבי האי מגיעים.  מנורות השמן שלהם נצנצו כמו כוכבים במורד הגבעות. לפעמים הגיעו מאה איש ונשארו עד שעות הערב המאוחרות ושאלו שאלות. מכיוון שהם אהבו לשיר, הדפסנו כמה משירי המלכות שלנו במכונת כתיבה, וחילקנו אותם למקומיים. ארבעתנו ניסינו לשיר את השירים כמיטב יכולתנו, והאחרים הצטרפו אלינו בהרמוניה יפהפייה. איזו תקופה משמחת!‏

היו תלמידים שבתום שיעור המקרא שלהם נהגו להתלוות אלינו למשפחה הבאה שעמדנו לבקר כדי להצטרף לשיעור שלה. אף שהיה עלינו לעזוב אחרי מספר שבועות כל אזור שהגענו אליו, נהגנו לבקש מהאנשים המעוניינים ביותר להמשיך ללמד אחרים עד שנחזור לבקר. כמה שמחנו לראות שחלקם התייחסו במלוא הרצינות למשימה שהטלנו עליהם.‏

כיום ברבים מהאיים הללו ישנם אתרי נופש שוקקי תיירים. אך באותם ימים היו אלה מקומות מבודדים עם מפרצי מי טורקיז, חופים חוליים ועצי דקל. בדרך כלל הפלגנו מאי לאי בשעות הלילה. לעיתים דולפינים קיפצו בחדווה לצד סירתנו, והצליל היחיד ששמענו היה קול חרטום הסירה מפלח את המים. אור הירח יצר מעל הים השקט שביל כסוף שנמתח אל עבר האופק.‏

לאחר שבישרנו במשך חמש שנים באיים, הפלגנו לפוארטו ריקו כדי לקנות סירה מנועית במקום סירת המפרש שלנו. בהגיענו פגשתי את מקסין בויד, שליחה יפהפייה, והתאהבתי בה. היא הייתה מבשרת נלהבת עוד מילדותה. היא גם שירתה כשליחה ברפובליקה הדומיניקנית עד שהממשלה הקתולית גירשה אותה מהמדינה בשנת 1950. כיורד ים הותר לי לשהות בפוארטו ריקו חודש אחד בלבד. לאחר מכן הייתי אמור להפליג לאיים למשך מספר שנים. אמרתי לעצמי: ’רונלד, אם אתה רוצה את הבחורה הזו, אתה צריך לפעול מהר’. לאחר שלושה שבועות הצעתי לה נישואין, וכעבור שישה שבועות נישאנו. מקסין ואני התמנינו לשרת כשליחים בפוארטו ריקו, ולכן מעולם לא יצאתי להפלגה בסירה החדשה.‏

בשנת 1956 התחלנו לבקר קהילות במסגרת השירות הנפתי. רבים מהאחים היו עניים, אבל אהבנו לבקר אותם. לדוגמה, בכפר פוטַלַה פסטיליו היו שתי משפחות משיחיות מרובות ילדים, ונהגתי לנגן לילדים בחליל. שאלתי את אילדה, אחת הילדות, אם היא רוצה לבשר אתנו. היא אמרה: ”אני רוצה, אבל אני לא יכולה. אין לי נעליים”. קנינו לה זוג נעליים, והיא הלכה לבשר אתנו. שנים לאחר מכן, בשנת 1972, כשמקסין ואני ביקרנו בבית־אל בברוקלין, ניגשה אלינו אחות שזה עתה סיימה ללמוד בבית־ספר גלעד. היה זה לפני שיצאה למשימתה באקוודור. היא אמרה לנו: ”אתם לא מזהים אותי, נכון? אני הילדה מפסטיליו שלא היו לה נעליים”. זו הייתה אילדה! כל כך שמחנו שהתחלנו לבכות!‏

בשנת 1960 התבקשנו לשרת בסניף בפוארטו ריקו, שהיה ממוקם בבניין דו־קומתי בסנטורסה, סן חואן. תחילה אני ולנרט ג’ונסון ביצענו את רוב העבודה. הוא ואשתו היו עדי־יהוה הראשונים ברפובליקה הדומיניקנית, והם הגיעו לפוארטו ריקו בשנת 1957. בהמשך קיבלה מקסין את התפקיד לשלוח כתבי עת למנויים — למעלה מאלף כתבי עת בשבוע. היא אהבה את משימתה מפני שהיא חשבה על כל האנשים שמקבלים מזון רוחני.‏

אני נהנה מהשירות בבית־אל, מפני שאלה חיים הכרוכים בנתינה. אך סגנון חיים זה אינו נטול קשיים. לדוגמה, במהלך הכינוס הבינלאומי הראשון שנערך בפוארטו ריקו בשנת 1967, חשתי שאני כורע תחת נטל האחריות. נתן נור, שעמד בראש פעילותם של עדי־יהוה בימים ההם, הגיע לפוארטו ריקו. הוא הסיק בטעות שהתרשלתי בארגון ההסעות עבור השליחים שבאו לבקר, אף שכן דאגתי לכך. מאוחר יותר הוא נתן לי עצה תקיפה לגבי סדר וארגון ואמר שהוא מאוכזב ממני. לא רציתי להתווכח אתו, אבל הרגשתי שהוא נהג בי בחוסר צדק והייתי מוטרד מכך במשך תקופה מסוימת. למרות זאת, בפעם הבאה שמקסין ואני פגשנו את אח נור, הוא הזמין אותנו אליו ובישל לנו ארוחה.‏

בתקופת שירותנו בפוארטו ריקו נסענו מספר פעמים לאנגליה כדי לבקר את משפחתי. כשאמי  ואני חבקנו את האמת, אבי לא הצטרף אלינו. אבל כשנואמים מבית־אל ביקרו בקהילה, אמי נהגה להזמין אותם ללון בביתנו. אבי ראה עד כמה המשגיחים הענווים מבית־אל שונים מאנשי הכמורה שעוררו בו שאת נפש שנים קודם לכן. בסופו של דבר, בשנת 1962, הוא נטבל כאחד מעדי־יהוה.‏

עם מקסין בפוארטו ריקו זמן קצר לאחר חתונתנו, וביום נישואינו ה־50 בשנת 2003

אשתי היקרה מקסין נפטרה בשנת 2011. אני מצפה בכיליון עיניים ליום שבו היא תקום לתחייה ואראה אותה שוב. איזו מחשבה מעודדת! במהלך 58 השנים שלנו ביחד, מקסין ואני ראינו כיצד משרתי יהוה בפוארטו ריקו צמחו מכ־650 ל־26,000! בשנת 2013 מוזג הסניף של פוארטו ריקו עם סניף ארצות הברית, והתבקשתי לשרת בוולקיל, ניו יורק. לאחר 60 שנות שירות באי הרגשתי פוארטו ריקני כמו הקוֹקי, צפרדע עצים קטנה הנפוצה בפוארטו ריקו המשמיעה קרקורי ”קוקי, קוקי” בשעות בין הערביים. אך הגיע הזמן להמשיך הלאה.‏

‏”את הנותן בשמחה אוהב אלוהים”‏

אני עדיין נהנה לשרת את אלוהים בבית־אל. כבר עברתי את גיל 90, והתפקיד שלי הוא לעודד את חברי משפחת בית־אל כרועה רוחני. נאמר לי שכבר שוחחתי עם למעלה מ־600 אחים מאז שעברתי לוולקיל. חלק מהאחים באים לשוחח אתי על בעיות אישיות או משפחתיות. אחרים מבקשים ממני עצות כדי להצליח בשירותם בבית־אל. יש זוגות טריים שפונים אליי כדי לקבל עצות לחיי הנישואין. חלק מחברי המשפחה מתייעצים אתי מפני שהם נשלחו לשדה. אני מקשיב לכל אחד מהם, ובהזדמנויות המתאימות אני נוהג לומר: ”’את הנותן בשמחה אוהב אלוהים’. לכן תשמח בתפקידך כי זה למען יהוה” (‏קור”ב ט’:7‏).‏

אם אתה רוצה לשמוח בשירותך בבית־אל, או בכל מקום אחר, אתה תמיד צריך לזכור מדוע יש חשיבות למה שאתה עושה. כל תפקיד שאנו ממלאים בבית־אל הוא שירות מקודש. אנו עוזרים ל”עבד הנאמן והנבון” לספק מזון רוחני לאגודת האחים הכלל עולמית (‏מתי כ”ד:45‏). אין זה משנה היכן אנו משרתים את יהוה, תמיד יש לנו הזדמנויות להלל אותו. הבה נעשה את רצונו בשמחה, שהרי ”את הנותן בשמחה אוהב אלוהים”.‏

^ ס' 13 סיפור החיים של לאונרד סמית התפרסם בהוצאת המצפה מ־15 באפריל 2012‏.‏