עבור לתוכן

עבור לתוכן העניינים

מונחון של כתבי־הקודש העבריים

א ב ג ד ה ז ח ט י כ ל מ נ ס ע פ צ ק ר ש ת

א

  • אב‏.‏

    אחרי גלות בבל,‏ שמו של החודש החמישי בלוח השנה העברי הדתי והחודש האחד עשר בלוח השנה החקלאי.‏ הוא נמשך מאמצע יולי עד אמצע אוגוסט.‏ שמו אינו מצוין במקרא;‏ הוא פשוט מכונה ה”חודש החמישי” (‏במד ל״ג:‏38;‏ עזר ז׳:‏9‏)‏.‏

  • אביב‏.‏

    שמו המקורי של החודש הראשון בלוח השנה העברי הדתי והחודש השביעי בלוח השנה החקלאי.‏ פירושו ”שיבולים ירוקות” והוא נמשך מאמצע מרס עד אמצע אפריל.‏ אחרי שיבת היהודים מבבל הוא נקרא ניסן (‏דב ט״ז:‏1‏)‏.‏

  • אבל‏.‏

    ביטוי חיצוני של יגון עקב מוות או אסון אחר.‏ בתקופת המקרא נהוג היה לקיים מנהגי אבלות למשך פרק זמן מסוים.‏ האבלים נהגו לבכות בקול,‏ ללבוש בגדים מיוחדים,‏ להשליך אפר על ראשם,‏ לקרוע את בגדיהם ולטפוח על ליבם.‏ מקוננים מקצועיים הוזמנו לעיתים ללוויות (‏בר כ״ג:‏2;‏ אסת ד׳:‏3‏)‏.‏

  • אבן פינה‏.‏

    אבן שהוצבה בזווית,‏ או בפינה,‏ של מבנה במקום המפגש של שני כתלים,‏ והייתה חשובה בחיבורם.‏ אבן הפינה הראשית הייתה אבן היסוד;‏ אבן חזקה במיוחד נבחרה בדרך כלל למבנים ציבוריים ולחומות העיר.‏ המונח משמש במובן סמלי לתיאור הנחת יסודות כדור הארץ (‏איו ל״ח:‏6‏)‏.‏

  • אבן רחיים‏.‏

    אבן עגולה שהונחה על גבי אבן דומה ושימשה לטחינת גרגירי תבואה לקמח.‏ יתד שהותקנה במרכזה של האבן התחתונה שימשה כציר עבור האבן העליונה.‏ בתקופת המקרא השתמשו הנשים ברחיים ידניות ברוב הבתים.‏ הואיל ואספקת הלחם היומית של המשפחה הייתה תלויה ברחיים הידניות,‏ אסור היה לפי תורת משה להחרים אותן או את אבן הרחיים העליונה כערבון (‏דב כ״ד:‏6‏)‏.‏

  • אדום‏.‏

    שם נוסף שניתן לעשיו,‏ בנו של יצחק.‏ צאצאי עשיו (‏אדום)‏ השתלטו על אזור שעיר,‏ האזור ההררי בין ים המלח ומפרץ עקבה.‏ האזור נודע לימים כאדום (‏בר כ״ה:‏30;‏ ל״ו:‏8‏)‏.‏

  • אֲדֹנָי‏.‏

    כשתואר זה מיוחס ליהוה,‏ הוא מעיד על מעמדו בתור האדון הריבון,‏ האדון העליון.‏ אנשים הפונים אליו בתואר זה מכירים בכניעה בעובדה יוצאת דופן זו (‏בר ט״ו:‏2,‏ 8;‏ דב ג׳:‏24;‏ יהו ז׳:‏7‏)‏.‏

  • אדר‏.‏

    אחרי גלות בבל,‏ שמו של החודש השנים עשר בלוח השנה העברי הדתי והחודש השישי בלוח השנה החקלאי.‏ הוא נמשך מאמצע פברואר עד אמצע מרס (‏אסת ג׳:‏7‏)‏.‏

  • אדרכון‏.‏

    מטבע זהב פרסי שמשקלו 4.‏8 גרם (‏דהא כ״ט:‏7‏)‏.‏

  • אוהל מועד‏.‏

    מונח המתאר הן את אוהלו של משה והן את המשכן הקדוש שהוקם לראשונה במדבר (‏שמ ל״ג:‏7;‏ ל״ט:‏32‏)‏.‏

  • אורים ותומים‏.‏

    פריטים שבהם השתמש הכוהן הגדול בדומה לגורלות כדי להבין את רצון אלוהים כאשר שאלות בעלות חשיבות לאומית הצריכו תשובה מאת יהוה.‏ האורים והתומים הונחו בתוך חושן הכוהן הגדול בהיכנסו אל המשכן.‏ נראה כי פסק השימוש בהם אחרי חורבן ירושלים בידי הבבלים (‏שמ כ״ח:‏30;‏ נחמ ז׳:‏65‏)‏.‏

  • אות‏.‏

    חפץ,‏ עצם,‏ מעשה,‏ מצב או מראה בלתי רגיל הנושאים משמעות המצביעה על דבר אחר,‏ אם בהווה ואם בעתיד (‏בר ט׳:‏12,‏ 13;‏ מלב כ׳:‏9‏)‏.‏

  • אזוב‏.‏

    צמח בעל ענפים ועלים דקים,‏ ששימש להזלפת דם או מים בטקסי טיהור.‏ ייתכן שהיה זה האזובית (‏Origanum maru; Origanum syriacum‏)‏ (‏שמ י״ב:‏22;‏ תה נ״א:‏7‏)‏.‏

  • אחרית הימים‏.‏

    ביטוי שבנבואות המקרא נוגע לעת שבה אירועים היסטוריים יגיעו לשיאם הסופי (‏יחז ל״ח:‏16;‏ דנ י׳:‏14‏)‏.‏ בהתאם למהות הנבואה,‏ המונח עשוי להתייחס לתקופה בת שנים ספורות או רבות.‏ בישעיהו ב׳:‏2 ובמיכה ד׳:‏1 המילים ”אחרית הימים” מציגות נבואה על תקופה שבה אנשים מכל האומות ינהרו אל ”הר בית יהוה” ועבודת אלוהים תהיה נישאת ונעלה עד מאוד.‏

  • אחשדרפן‏.‏

    משנה למלך,‏ או מושל מחוז,‏ במעצמה הבבלית והפרסית.‏ אחשדרפנים נתמנו על־ידי המלך כמושלים ראשיים (‏עזר ח׳:‏36;‏ דנ ו׳:‏1‏)‏.‏

  • איפה‏.‏

    מידת נפח ליבש ומכל המידה עצמו;‏ שימשה למדידת נפח תבואה.‏ איפה הייתה שווה למידת הבת לנוזלים,‏ ולפיכך היה נפחה 22 ליטר (‏שמ ט״ז:‏36;‏ יחז מ״ה:‏10‏)‏.‏

  • איתנים‏.‏

    שמו של החודש השביעי בלוח השנה העברי הדתי והחודש הראשון בלוח השנה החקלאי.‏ הוא נמשך מאמצע ספטמבר עד אמצע אוקטובר.‏ אחרי שיבת היהודים מבבל הוא נקרא תשרי (‏מלא ח׳:‏2‏)‏.‏

  • אלול‏.‏

    אחרי גלות בבל,‏ שמו של החודש השישי בלוח השנה העברי הדתי והחודש השנים עשר בלוח השנה החקלאי.‏ הוא נמשך מאמצע אוגוסט עד אמצע ספטמבר (‏נחמ ו׳:‏15‏)‏.‏

  • אליל;‏ עבודת אלילים‏.‏

    אליל הוא דמות,‏ צלם של דבר מה (‏אמיתי או דמיוני)‏ המשמש לפולחן.‏ עבודת אלילים היא יחס של הערצה,‏ אהבה,‏ פולחן או יראת כבוד כלפי אליל (‏תה קט״ו:‏4‏)‏.‏

  • אלמוג‏.‏

    חומר קשה דמוי אבן הנוצר משלדיהם של יצורי ים זעירים.‏ הוא מצוי בים במגוון צבעים,‏ לרבות אדום,‏ לבן ושחור.‏ אלמוגים (‏קוֹרָלִים)‏ היו נפוצים במיוחד בים סוף.‏ בימי המקרא היו האלמוגים האדומים יקרים במיוחד ושובצו במחרוזות ובתכשיטים אחרים (‏משל ח׳:‏11‏)‏.‏

  • אמה‏.‏

    מידת אורך,‏ בערך המרחק מן המרפק עד קצה האצבע האמצעית.‏ בני ישראל לרוב השתמשו באמה שאורכה כ־5.‏44 ס״מ,‏ אך גם באמה ארוכה שנוסף לה טפח אחד (‏מידת אורך)‏,‏ ואורכה היה כ־8.‏51 ס״מ (‏בר ו׳:‏15‏)‏.‏

  • אמן‏.‏

    ‏”כן יהי”,‏ או ”אכן;‏ אמת”.‏ המילים ”נאמן” ו”אמין” גזורות מהשורש ”אמן”.‏ המילה אמן נאמרה כאות הסכמה לשבועה,‏ תפילה או הצהרה (‏דב כ״ז:‏26;‏ דהא ט״ז:‏36‏)‏.‏

  • אפוד‏.‏

    בגד כמעין סינר שלבשו הכוהנים.‏ הכוהן הגדול לבש אפוד מיוחד אשר אל חזיתו חובר החושן שבו היו משובצות 12 האבנים היקרות (‏שמ כ״ח:‏4,‏ 6‏)‏.‏

  • אפרים‏.‏

    שם בנו השני של יוסף;‏ לימים היה זה שמו של אחד משבטי ישראל.‏ אחרי התפלגות הממלכה,‏ שבט אפרים,‏ בתור השבט הבולט ביותר,‏ ייצג את כל הממלכה בת עשרת השבטים (‏בר מ״א:‏52;‏ ירמ ז׳:‏15‏)‏.‏

  • ארבה‏.‏

    מינים שונים של חגבים הנודדים בנחילים גדולים.‏ בתורת משה הם נחשבו טהורים למאכל.‏ נחילים עצומים המכלים את כל הנקרה בדרכם וגורמים להרס רב נחשבו למכה קשה (‏שמ י׳:‏14‏)‏.‏

  • ארון הברית‏.‏

    תיבה העשויה מעצי שיטים ומצופה זהב,‏ שנשמרה בקודש הקודשים במשכן ומאוחר יותר בקודש הקודשים במקדש שבנה שלמה.‏ לארון היה מכסה (‏כפורת)‏ שכולו זהב ועליו שני כרובים (‏מלאכים)‏ הפונים זה אל זה.‏ הארון הכיל בתוכו בעיקר את שני לוחות הברית (‏דב ל״א:‏26;‏ מלא ו׳:‏19‏)‏.‏

  • ארם;‏ ארמים‏.‏

    צאצאי ארם,‏ בנו של שם,‏ אשר חיו בעיקר באזורים מהרי הלבנון עד ארם נהריים (‏מסופוטמיה)‏ ומהרי הטאורוס שבצפון ועד דמשק והלאה בדרום.‏ אזור זה כונה מאוחר יותר סוריה,‏ ותושביו נקראו סורים (‏בר כ״ה:‏20;‏ דב כ״ו:‏5;‏ הוש י״ב:‏12‏)‏.‏

  • ארמית‏.‏

    שפה שמית קרובה לעברית,‏ בעלת אלפבית זהה.‏ ארמית הייתה מדוברת בפי הארמים,‏ אך מאוחר יותר הפכה לשפת המסחר והתקשורת הבינלאומית בשטחן של המעצמות אשור ובבל.‏ היא גם הייתה השפה המנהלית הרשמית של המעצמה הפרסית (‏עזר ד׳:‏7‏)‏.‏ חלקים מן הספרים עזרא,‏ ירמיהו ודניאל נכתבו בארמית (‏עזר ד׳:‏8 עד ו׳:‏18;‏ ז׳:‏12–26;‏ ירמ י׳:‏11;‏ דנ ב׳:‏4ב עד ז׳:‏28‏)‏.‏

  • אשרה‏.‏

    המילה מתארת (‏1)‏ עמוד מקודש המייצג את אשרה,‏ אלת פריון כנענית,‏ או (‏2)‏ את דמותה של האלה אשרה עצמה.‏ עמודי האשרה ככל הנראה היו זקופים ועשויים לפחות בחלקם מעץ.‏ ייתכן שהם היו עמודים לא מגולפים,‏ או אפילו עצים (‏דב ט״ז:‏21;‏ שופ ו׳:‏26;‏ מלא ט״ו:‏13‏)‏.‏

ב

  • בול‏.‏

    שמו של החודש השמיני בלוח השנה העברי הדתי והחודש השני בלוח השנה החקלאי.‏ שורש המילה פירושו ”יבול;‏ תנובה”.‏ החודש נמשך מאמצע אוקטובר עד אמצע נובמבר (‏מלא ו׳:‏38‏)‏.‏

  • בית המקדש‏.‏

    מבנה הקבע בירושלים שהחליף את המשכן הנייד כמרכז עבודת אלוהים בקרב בני ישראל.‏ בית המקדש הראשון נבנה על־ידי שלמה ונחרב בידי הבבלים.‏ בית המקדש השני נבנה על־ידי זרובבל אחרי השיבה מגלות בבל,‏ ומאוחר יותר נבנה מחדש בידי הורדוס הגדול.‏ פעמים רבות המקרא פשוט מכנה את בית המקדש (‏או ההיכל)‏ ”בית יהוה” (‏עזר א׳:‏3;‏ ו׳:‏14,‏ 15;‏ דהא כ״ט:‏1;‏ דהב ב׳:‏4‏)‏.‏

  • בכור‏.‏

    הכוונה בעיקר לבן הראשון של האב (‏ולא לבן הבכור של האם)‏.‏ בתקופת המקרא הבן הבכור החזיק במעמד מכובד במשפחה והוענקה לו ראשות על בני הבית אחרי מות האב.‏ המונח מתייחס גם לזכר הראשון מבין צאצאי בעלי החיים (‏שמ י״א:‏5;‏ י״ג:‏12;‏ בר כ״ה:‏33‏)‏.‏

  • במה‏.‏

    מקום פולחן,‏ לרוב על ראש גבעה או הר,‏ או בימה מעשה ידי אדם.‏ אף שהבמות שימשו לעיתים לשם עבודת אלוהים,‏ הן ברוב המקרים קשורות לפולחן אלילי פגאני (‏במד ל״ג:‏52;‏ מלא ג׳:‏2;‏ ירמ י״ט:‏5‏)‏.‏

  • בן אדם‏.‏

    ביטוי נבואי לתיאור המשיח בדניאל ז׳:‏13,‏ 14‏.‏ הוא שימש גם לתיאור יחזקאל ודניאל והבליט את ההבדל בין דוברים אנושיים אלה ובין המקור האלוהי של המסר שבפיהם (‏יחז ג׳:‏17;‏ דנ ח׳:‏17‏)‏.‏

  • בני אהרון‏.‏

    צאצאיו של אהרון,‏ נכדו של לוי,‏ אשר נבחר לשרת ככוהן הגדול הראשון במסגרת תורת משה.‏ בני אהרון מילאו את תפקידי הכוהנים במשכן ובבית המקדש (‏דהא כ״ג:‏28‏)‏.‏

  • בעל‏.‏

    אל כנעני שנחשב כבעל השמיים,‏ מוריד הגשמים ומעניק הפוריות.‏ התואר ”בעל” שימש גם לתיאור אלים מקומיים בדרגה נמוכה יותר.‏ פירוש המילה הוא ”אדון;‏ בעלים” (‏מלא י״ח:‏21‏)‏.‏

  • בעל אוב‏.‏

    אדם המתיימר לדבר עם המתים (‏ויק כ׳:‏27;‏ דב י״ח:‏10–12;‏ מלב כ״א:‏6‏)‏.‏

  • ברית‏.‏

    הסכם או חוזה רשמי בין אלוהים ובין בני אדם או בין שני אנשים או שתי קבוצות,‏ המציין התחייבות לעשות דבר מה או להימנע מלעשותו.‏ לעיתים רק צד אחד היה אחראי לקיום התנאים (‏ברית חד־צדדית,‏ שביסודו של דבר הייתה הבטחה)‏.‏ במקרים אחרים שני הצדדים היו חייבים בקיום תנאים מסוימים (‏ברית דו־צדדית)‏.‏ מלבד בריתות שכרת אלוהים עם בני אדם,‏ המקרא מזכיר בריתות בין אנשים,‏ שבטים,‏ אומות או קבוצות אנשים.‏ בין הבריתות בעלות ההשפעה הגדולה ביותר הן אלה שכרת אלוהים עם אברהם,‏ דוד ועַם ישראל (‏ברית התורה)‏ (‏בר ט׳:‏11;‏ ט״ו:‏18;‏ כ״א:‏27;‏ שמ כ״ד:‏7;‏ דהב כ״א:‏7‏)‏.‏

  • בת‏.‏

    מידת נפח לנוזלים השווה לכ־22 ליטר,‏ וזאת לפי ממצאים ארכיאולוגיים של שברי כד שעליהם כתובה המילה בת.‏ רוב מידות הנפח ליבש ולנוזלים במקרא מחושבות ביחס לנפח המוערך של הבת (‏מלא ז׳:‏38;‏ יחז מ״ה:‏14‏)‏.‏

ג

  • גומא‏.‏

    צמח דמוי קנה הצומח במים,‏ אשר שימש ליצירת פריטים כגון סלים,‏ מכלים וסירות.‏ הגומא (‏או הפפירוס)‏ שימש גם לייצור מעין נייר לכתיבה,‏ והשתמשו בו במגילות רבות (‏שמ ב׳:‏3‏)‏.‏

  • גורלות‏.‏

    חלוקי אבן,‏ פיסות עץ קטנות או שברי אבנים ששימשו בעת קבלת החלטות.‏ את הגורלות אספו אל קפלי הבגד או אל תוך כלי וניערו אותם.‏ הגורל שנפל החוצה או שנשלף הוא שנבחר.‏ ההליך לרוב היה מלווה בתפילה.‏ המונח ”גורל” שימש הן כפשוטו והן באופן סמלי במשמעות ”חלק” או ”מנה” (‏יהו י״ד:‏2;‏ תה ט״ז:‏5;‏ משל ט״ז:‏33‏)‏.‏

  • גיהינום‏.‏

    מקור השם הוא גיא בן הינום,‏ השוכן דרומית מערבית לירושלים הקדומה (‏ירמ ז׳:‏31‏)‏.‏ הוא הוזכר באופן נבואי כמקום שיפוזרו בו גופות (‏ירמ ז׳:‏32;‏ י״ט:‏6‏)‏.‏ אין עדות שבעלי חיים או בני אדם הושלכו אל גיהינום להישרף או להתענות בעודם בחיים,‏ ולכן המקום לא יכול היה לסמל תחום סמוי מן העין שבו נפשות בני אדם מעונות לנצח באש ממשית.‏

  • גיתית‏.‏

    מונח מוזיקלי שמשמעותו אינה ברורה,‏ אך נראה כי הוא נגזר מהמילה גת.‏ יש סבורים כי מדובר במנגינה הקשורה לשירים שהיו שרים בעת הכנת היין בגת (‏תה פ״א:‏כתו‏)‏.‏

  • גלות‏.‏

    גירוש מארץ המולדת או הבית,‏ בדרך כלל בגזירת כובשים.‏ פירוש המילה הוא עזיבה.‏ בני ישראל חוו שתי גלויות עיקריות.‏ הממלכה הצפונית בת עשרת השבטים נלקחה לגלות על־ידי האשורים,‏ ומאוחר יותר הממלכה הדרומית בת שני השבטים נלקחה לגלות על־ידי הבבלים.‏ שארית משתי הגלויות הושבה אל הארץ במצוות כורש,‏ השליט הפרסי (‏מלב י״ז:‏6;‏ כ״ד:‏16;‏ עזר ו׳:‏21‏)‏.‏

  • גלעד‏.‏

    במובן המצומצם,‏ האזור הפורה מזרחית לנהר הירדן,‏ צפונית ודרומית לנחל יבוק.‏ לעיתים שימש לתיאור כל שטחם של בני ישראל מזרחית לירדן,‏ היכן שהתגוררו השבטים ראובן וגד וחצי שבט מנשה (‏במד ל״ב:‏1;‏ יהו י״ב:‏2;‏ מלב י׳:‏33‏)‏.‏

  • גן עדן‏.‏

    גן או מטע יפהפה.‏ (‏שהש ד׳:‏13‏,‏ הערת שוליים)‏.‏ מוזכר לראשונה בהקשר לגן שיצר יהוה למען הזוג הראשון בעדן.‏ בבראשית ב׳:‏8 מספר תרגומים קדומים של המקרא ליוונית וללטינית משתמשים במילה קרובה למילה האנגלית פרדייס ‏(‏Paradise)‏ כדי לתרגם את המילה העברית ”גן” המופיעה בנוסח המסורה.‏

  • גרה‏.‏

    משקל המקביל ל־57.‏0 גרם.‏ הוא שווה ל־20/‏1 השקל (‏ויק כ״ז:‏25‏)‏.‏

ד

  • דבר;‏ מגפה‏.‏

    המונח מתאר מחלה מידבקת המתפשטת במהירות והיכולה להגיע לממדים גדולים ולגרום למוות (‏לרוב בהקשר למשפטי אלוהים)‏,‏ או שהוא מתייחס באופן כללי יותר למחלה,‏ מכה או אסון הנשלחים כעונש מאת יהוה (‏במד י״ד:‏12;‏ ט״ז:‏49;‏ יחז ל״ח:‏22,‏ 23;‏ עמו ד׳:‏10‏)‏.‏

  • דגון‏.‏

    אל פלשתי.‏ גיזרון השם אינו ברור,‏ אך יש חוקרים המקשרים אותו למילה דג (‏שופ ט״ז:‏23;‏ שמא ה׳:‏4‏)‏.‏

  • דיש‏.‏

    הפרדת גרגירי תבואה מן השיבולים ומן המוץ;‏ המקום שבו מלאכה זו בוצעה נקרא גורן.‏ הדיש נעשה ידנית בעזרת מקל,‏ ואם הכמויות היו גדולות המלאכה נעשתה בעזרת ציוד מיוחד,‏ כגון מורג או מכבש שנגררו על־ידי בהמות.‏ מכשיר הדיש נגרר על התבואה שנפרשה על האדמה בגורן — תחום שטוח ועגול,‏ בדרך כלל באזור גבוה וחשוף לרוחות (‏ויק כ״ו:‏5;‏ ישע מ״א:‏15‏)‏.‏

  • דרכמון‏.‏

    מטבע זהב מן התקופה הפרסית,‏ מזוהה עם המטבע המכונה אֲדַרְכּוֹן (‏נחמ ז׳:‏70‏)‏.‏

ה

  • האלוהים;‏ האל האמיתי‏.‏

    במקרים רבים כאשר המילים ”אלוהים” או ”אל” מיודעות על־ידי ה”א הידיעה,‏ הדבר מבדיל את יהוה כאל האמיתי היחיד לעומת אלי כזב.‏ הצירוף ”האל האמיתי” מבליט את מלוא המשמעות של המונח העברי בהקשרים כאלה (‏בר ה׳:‏22,‏ 24;‏ מ״ו:‏3;‏ דב ד׳:‏39‏;‏ גם הערות שוליים)‏.‏

  • היגיון‏.‏

    מונח טכני מוזיקלי.‏ לפי שימוש המילה בתהלים ט׳:‏16‏,‏ נראה כי היא מציינת קטע ביניים לנגינת נבל בטון נמוך וחגיגי,‏ או הפסקה חגיגית לשם הגות או הרהורים.‏

  • הין‏.‏

    מידת נפח לנוזלים והמכל של מידה זו.‏ הין היה שווה ל־67.‏3 ליטר,‏ וזאת על סמך הצהרה מפי ההיסטוריון יוסף בן מתתיהו,‏ שלפיה הין היה שווה לשתי כוֹאוֹת אַטיות (‏יחידת מידה ביוון העתיקה)‏ (‏שמ כ״ט:‏40‏)‏.‏

ז

  • זבח שלמים‏.‏

    קורבן שהוצג ליהוה כבקשה ליחסי שלום עימו.‏ המשתתפים היו המקריב ובני ביתו,‏ הכוהן העורך את הטקס והכוהנים שהיו בתפקיד.‏ יהוה כביכול קיבל את ריח הניחוח של השומן הנשרף.‏ גם הדם,‏ המייצג את החיים,‏ ניתן לו.‏ כך הכוהנים והמקריבים כאילו ישבו לאכול ארוחה יחד עם יהוה,‏ כאות ליחסי שלום ביניהם (‏ויק ז׳:‏29,‏ 32;‏ דב כ״ז:‏7‏)‏.‏

  • זוֹנָה;‏ זוֹנֶה‏.‏

    אדם המקיים יחסי מין מחוץ למסגרת הנישואין,‏ בעיקר תמורת תשלום.‏ המונח מופיע לרוב בלשון נקבה,‏ אף שבמקרא מוזכרים גם גברים שעסקו בזנות.‏ הזנות נאסרה בתורת משה,‏ ושכר זונה לא היה קביל כתרומה למקדש יהוה,‏ וזאת בניגוד למנהג הפגאני להשתמש בקדשות ובקדשים (‏נשים וגברים שהוקדשו לזנות בבתי פולחן)‏ כמקור הכנסה (‏דב כ״ג:‏17,‏ 18;‏ מלא י״ד:‏24‏)‏.‏ המונח משמש במקרא גם בצורה סמלית לתיאור אנשים,‏ אומות או ארגונים אשר בדרך כלשהי עובדים אלילים ובמקביל לכך מתיימרים להיות עובדי אלוהים (‏דהא ה׳:‏25‏)‏.‏

  • זיו‏.‏

    שמו המקורי של החודש השני בלוח השנה העברי הדתי והחודש השמיני בלוח השנה החקלאי.‏ הוא נמשך מאמצע אפריל עד אמצע מאי.‏ בתלמוד ובמקורות אחרים אחרי גלות בבל הוא נקרא אייר (‏מלא ו׳:‏37‏)‏.‏

  • זנות‏.‏

    אי־מוסריות מינית,‏ יחסי מין אסורים מחוץ לנישואין בעלי תוקף מקראי.‏ השורש ”זנה” על הטיותיו משמעו יחסי מין לא מוסריים או תמורת תשלום (‏בר ל״ח:‏24;‏ במד כ״ה:‏1;‏ דב כ״ב:‏21‏)‏.‏

  • זקן‏.‏

    אדם בגיל מתקדם,‏ אך במקרא הכוונה בעיקר לאדם בעל סמכות ואחריות בקהילה או באומה (‏שמ ד׳:‏29;‏ משל ל״א:‏23‏)‏.‏

  • זרת‏.‏

    מידת אורך השווה בערך למרחק שבין קצה האצבע הקטנה לקצה האגודל כשהן זקופות.‏ בהתבסס על האמה שאורכה 5.‏44 ס״מ,‏ אורכה של זרת הוא 2.‏22 ס״מ (‏שמ כ״ח:‏16;‏ שמא י״ז:‏4‏)‏.‏

ח

  • חג המצות‏.‏

    הראשון מבין שלושת החגים השנתיים העיקריים של בני ישראל.‏ הוא חל בט”ו בניסן,‏ יום אחרי הפסח,‏ ונמשך שבעה ימים.‏ רק לחם ללא שאור היה מותר באכילה,‏ לזכר יציאת מצרים (‏שמ כ״ג:‏15‏)‏.‏

  • חג הסוכות‏.‏

    מכונה גם חג האסיף.‏ הוא התקיים בט״ו עד כ״א באיתנים (‏תשרי)‏,‏ ונחגג לציון הקציר בתום השנה החקלאית בארץ ישראל והיה מועד לשמחה והודיה על ברכת יהוה על היבולים.‏ בימי החג התגוררו האנשים בסוכות,‏ כלומר במבנים ארעיים,‏ לזכר יציאת מצרים.‏ חג הסוכות היה אחד משלושת החגים שבהם נדרש מכל הזכרים לעלות לירושלים כדי לקיימו (‏ויק כ״ג:‏34;‏ עזר ג׳:‏4‏)‏.‏

  • חג הקציר‏.‏

    ‏(‏ראה ערך ”‏חג השבועות‏”.‏)‏

  • חג השבועות‏.‏

    החג השני מבין שלושת החגים העיקריים שכל הזכרים היהודים היו חייבים לחגוג בירושלים.‏ החג נקרא גם חג הקציר או יום הביכורים,‏ ונחגג בתום 50 יום שמניינם החל בט”ז בניסן (‏שמ כ״ג:‏16;‏ ל״ד:‏22;‏ במד כ״ח:‏26‏)‏.‏

  • חוזה בכוכבים (‏אסטרולוג)‏‏.‏

    אדם הלומד את תנועות השמש,‏ הירח והכוכבים כדי לחזות אירועים עתידיים (‏דנ ב׳:‏27‏)‏.‏

  • חומר‏.‏

    מידת נפח ליבש המקבילה לכור.‏ על סמך הנפח המוערך של מידת הבת,‏ חומר היה שווה ל־220 ליטר (‏ויק כ״ז:‏16‏)‏.‏

  • חורב;‏ הר חורב‏.‏

    האזור ההררי מסביב להר סיני.‏ שם נוסף להר סיני (‏שמ ג׳:‏1;‏ דב ה׳:‏2‏)‏.‏

  • חושן‏.‏

    מעין כיס או נרתיק משובץ אבני חן שנשא הכוהן הגדול בישראל על ליבו בכל עת שנכנס אל הקודש.‏ הוא נקרא ”חושן המשפט” כי הכיל את האורים והתומים,‏ ששימשו לבירור משפטי יהוה (‏שמ כ״ח:‏15–30‏)‏.‏

  • חותם‏.‏

    מכשיר ששימש להטבעת חתימה (‏בדרך כלל על חימר או על שעווה)‏ לציון בעלות או מהימנות או לשם אישור הסכמים.‏ בחותמים קדומים הייתה חתיכת חומר קשיח (‏אבן,‏ שנהב או עץ)‏ שעליה חקוקים אותיות או עיטורים במהופך.‏ המילה חותם מציינת בהשאלה דבר שנחתם כמהימן,‏ כסימן לבעלות או כדבר נסתר או סתום (‏שמ כ״ח:‏11;‏ נחמ ט׳:‏38‏)‏.‏

  • חסד‏.‏

    אהבה המונעת ממחויבות,‏ יושרה,‏ נאמנות ודבקות איתנה.‏ החסד בדרך כלל מתאר את אהבתו של אלוהים כלפי בני אדם,‏ אך נוגע גם לאהבה בין אנשים (‏שמ ל״ד:‏6;‏ רות ג׳:‏10‏)‏.‏

  • חצוצרה‏.‏

    כלי נשיפה עשוי מתכת,‏ שימש למתן אות או התרעה ולשם נגינה.‏ לפי במדבר י׳:‏2 יהוה הורה להכין שתי חצוצרות כסף שישמשו למתן אותות מוגדרים להקהלת העדה,‏ לפירוק המחנה או להכרזה על מלחמה.‏ ככל הנראה היו אלה חצוצרות ישרות,‏ להבדיל מ”שופרות” מעוקלים שהיו עשויים מקרני בהמות.‏ גם חצוצרות שטיבן אינו ידוע נכללו בין כלי הנגינה שבמקדש.‏ קול חצוצרות משמש גם באופן סמלי כליווי להכרזה על משפטי יהוה או על אירועים משמעותיים אחרים שמקורם אלוהי (‏דהב כ״ט:‏26;‏ עזר ג׳:‏10‏)‏.‏

  • חצר‏.‏

    השטח הפתוח והמגודר שהקיף את המשכן,‏ ומאוחר יותר אחת החצרות הפתוחות והמוקפות חומה מסביב למבנה הראשי של המקדש.‏ מזבח העולה נמצא בחצר המשכן ובחצר הפנימית של המקדש.‏ המקרא מזכיר גם חצרות של בתים וארמונות (‏שמ ח׳:‏13;‏ כ״ז:‏9;‏ מלא ז׳:‏12;‏ אסת ד׳:‏11‏)‏.‏

ט

  • טבעת חותם‏.‏

    סוג חותם שנענד על האצבע או שנתלה על חוט,‏ ככל הנראה סביב הצוואר.‏ טבעת החותם הייתה סמל סמכותו של שליט או איש ממשל (‏בר מ״א:‏42‏)‏.‏ (‏ראה ערך ”‏חותם‏”.‏)‏

  • טבת‏.‏

    אחרי גלות בבל,‏ שמו של החודש העשירי בלוח השנה העברי הדתי והחודש הרביעי בלוח השנה החקלאי.‏ הוא נמשך מאמצע דצמבר עד אמצע ינואר.‏ הוא בדרך כלל מכונה פשוט ה”חודש העשירי” (‏אסת ב׳:‏16‏)‏.‏

  • טוהר‏.‏

    המילה בהקשרה המקראי מתארת לא רק ניקיון פיזי אלא גם שמירה על מצב,‏ או חזרה למצב שבו האדם הוא ללא מום,‏ ללא דופי ונקי מכל דבר טמא,‏ פגום או נשחת מבחינה מוסרית או רוחנית.‏ בתורת משה המילה נוגעת לטוהר פולחני (‏ויק י׳:‏10;‏ תה נ״א:‏7‏)‏.‏

  • טומאה‏.‏

    המילה יכולה לתאר לכלוך פיזי או הפרת חוקי מוסר.‏ עם זאת,‏ במקרא המילה בדרך כלל נוגעת למה שאינו מקובל,‏ או לא טהור,‏ לפי תורת משה (‏ויק ה׳:‏2;‏ י״ג:‏45‏)‏.‏ (‏ראה ערך ”‏טוהר‏”.‏)‏

י

  • ידותון‏.‏

    מונח שמשמעותו אינה ברורה,‏ המופיע בכתובת המזמורים בתהלים ל״ט,‏ ס״ב וע״ז‏.‏ נראה כי הכתובות הללו הן הנחיות לביצוע המזמור ואולי מציינות את הסגנון או את כלִי הנגינה.‏ המקרא מזכיר מוזיקאי לוי ששמו ידותון,‏ ולפיכך סגנון הנגינה או כלי הנגינה אולי היו קשורים אליו או לבניו.‏

  • יהודה‏.‏

    בנו הרביעי של יעקב מאשתו לאה.‏ בנבואתו על ערש דווי חזה יעקב ששליט גדול ונצחי יבוא משושלתו של יהודה.‏ השם יהודה גם מתאר את השבט ומאוחר יותר את הממלכה שנקראו על שם יהודה.‏ יהודה,‏ המתוארת גם כממלכה הדרומית,‏ הורכבה משבט יהודה ומשבט בנימין וכללה את הכוהנים והלוויים.‏ יהודה חלשה על שטחה הדרומי של הארץ,‏ ובתחומיה נמצאו ירושלים ובית המקדש (‏בר כ״ט:‏35;‏ מ״ט:‏10;‏ מלא ד׳:‏20‏)‏.‏

  • יהודי‏.‏

    כינוי לאדם משבט יהודה אחרי נפילת ממלכת ישראל בת עשרת השבטים (‏מלב ט״ז:‏6‏)‏.‏ לאחר גלות בבל הכינוי שימש לתיאור בני ישראל משבטים שונים שחזרו לישראל (‏עזר ד׳:‏12‏)‏.‏ מאוחר יותר הוא שימש ברחבי העולם להבדיל בין בני ישראל ובין אנשים בני אומות אחרות (‏אסת ג׳:‏6‏)‏.‏

  • יהוה‏.‏

    שמו הייחודי של אלוהים,‏ המופיע כ־000,‏7 פעם בתנ”ך.‏

  • יוֹבֵל‏.‏

    שנת היובל צוינה כל 50 שנה,‏ החל מכניסת ישראל אל הארץ המובטחת.‏ בשנת היובל אסור היה לעבד את האדמה,‏ ואת העבדים העבריים היה צריך לשלח לחופשי.‏ אחוזות שעברו בירושה ושנמכרו הושבו לבעליהן.‏ שנת היובל הייתה במובן מסוים שנה שלמה של חג,‏ שנת חירות שהשיבה את האומה למצבה הראשוני כאשר נוסדה על־ידי אלוהים (‏ויק כ״ה:‏10‏)‏.‏

  • יום הכיפורים‏.‏

    היום הקדוש ביותר לבני ישראל,‏ נקרא גם יום כיפור (‏מלשון ”כפרה;‏ כיסוי”)‏,‏ והוא צוין בי’‏ בחודש איתנים (‏תשרי)‏.‏ זה היה היום היחיד בשנה שבו נכנס הכוהן הגדול אל קודש הקודשים במשכן ומאוחר יותר בבית המקדש.‏ שם הוא הקריב את דם הזבחים בעד חטאיו,‏ חטאי שאר הלוויים וחטאי העם.‏ הייתה זו עת להתכנסות קדושה ולצום,‏ וזו גם הייתה שבת אשר בה לא נעשתה כל מלאכה (‏ויק כ״ג:‏27,‏ 28‏)‏.‏

  • ייבום‏.‏

    מנהג שלימים שולב בתורת משה ולפיו אדם נשא את אלמנת אחיו שמת מבלי להשאיר אחריו בנים,‏ וזאת כדי להביא לעולם ילדים שימשיכו את שושלת אחיו (‏בר ל״ח:‏8;‏ דב כ״ה:‏5‏)‏.‏

  • יעקב‏.‏

    בנם של יצחק ורבקה.‏ מאוחר יותר אלוהים קרא לו ישראל,‏ והוא היה לאביהם של בני ישראל (‏נקראו גם עם ישראל,‏ ומאוחר יותר יהודים)‏.‏ הוא היה אביהם של 12 הבנים אשר הרכיבו יחד עם צאצאיהם את 12 השבטים בעם ישראל.‏ השם יעקב המשיך להיות תואר לאומה או לעם ישראל (‏בר ל״ב:‏28‏)‏.‏

  • יקב;‏ גת‏.‏

    בדרך כלל שני בורות (‏גִּתּוֹת)‏ שנחצבו באבן גיר טבעית,‏ האחד גבוה מהשני,‏ מחוברים באמצעות תעלה קטנה.‏ בעת דריכת הענבים בבור העליון זרם המיץ אל תוך הבור התחתון.‏ המילים משמשות גם כסמל למשפטי אלוהים (‏ישע ה׳:‏2‏)‏.‏

  • יֵרָקוֹן‏.‏

    כל אחת ממחלות הצמחים הטפיליות הרבות הנגרמות על־ידי פטריות.‏ יש גורסים כי הירקון המוזכר במקרא הוא חילדון החיטה (‏Puccinia graminis‏)‏ (‏מלא ח׳:‏37‏)‏.‏

  • ישראל‏.‏

    השם שנתן אלוהים ליעקב.‏ שם זה הפך לבסוף לשמם של כל צאצאיו כקבוצה בכל זמן נתון.‏ צאצאיהם של 12 בני יעקב בדרך כלל נקראו בני ישראל,‏ בית ישראל או עם (‏אנשי)‏ ישראל.‏ ישראל היה גם שמה של הממלכה הצפונית בת עשרת השבטים שהתפלגה מן הממלכה הדרומית (‏בר ל״ב:‏28;‏ שמב ז׳:‏23‏)‏.‏

כ

  • כבשן‏.‏

    מבנה לשריפת כלי חרס וקרמיקה ולשריפת סיד;‏ שימש גם להתכת עפרות או מתכות.‏ בתקופת המקרא כבשנים היו עשויים מלבנים או מאבנים (‏בר ט״ו:‏17;‏ דנ ג׳:‏17‏)‏.‏

  • כוהן‏.‏

    הכוהן היה נציג רשמי של אלוהים עבור האנשים שאותם שירת,‏ ולימד אותם על אלוהים וחוקיו.‏ כוהנים גם ייצגו את העם לפני אלוהים כאשר הקריבו זבחים והפגיעו בעד העם והתחננו למענו.‏ לפני שתורת משה נכנסה לתוקף שירת ראש המשפחה ככוהן עבור משפחתו.‏ תחת תורת משה הורכבה הכהונה מן הזכרים ממשפחת אהרון משבט לוי.‏ יתר הזכרים משבט לוי שימשו כעוזריהם (‏שמ כ״ח:‏41‏)‏.‏

  • כוהן גדול‏.‏

    במסגרת תורת משה,‏ הכוהן הגדול היה הכוהן העיקרי אשר ייצג את העם לפני אלוהים והשגיח על שאר הכוהנים.‏ הוא מכונה גם ”הכוהן הראשי” (‏דהב כ״ו:‏20;‏ עזר ז׳:‏5‏)‏.‏ רק הוא הורשה להיכנס אל קודש הקודשים,‏ המדור הפנימי ביותר של המשכן ומאוחר יותר של המקדש.‏ הוא עשה כן מדי שנה אך ורק ביום הכיפורים (‏ויק ט״ז:‏2,‏ 17;‏ כ״א:‏10‏)‏.‏

  • כוהן ראשי‏.‏

    מונח חלופי ל”כוהן הגדול” (‏דהב כ״ו:‏20;‏ עזר ז׳:‏5‏)‏.‏

  • כוסמין‏.‏

    זן חיטה נחות (‏Triticum spelta‏)‏ אשר גרגיריו אינם נפרדים בקלות מן המוץ (‏שמ ט׳:‏32‏)‏.‏

  • כופר‏.‏

    מחיר המשולם לצורכי שחרור משבי,‏ עונש,‏ סבל,‏ חטא או אפילו מחובה כלשהי.‏ המחיר לא תמיד היה כספי (‏ישע מ״ג:‏3‏)‏.‏ כופר היה דרוש במספר מצבים.‏ לדוגמה,‏ כל הבכורים הזכרים באדם או בבהמה בישראל היו שייכים ליהוה,‏ והיה דרוש כופר,‏ או מחיר פדיון,‏ כדי לשחררם משימוש בלעדי בשירות יהוה (‏במד ג׳:‏45,‏ 46;‏ י״ח:‏15,‏ 16‏)‏.‏ אם שור מסוכן שלא שמרו עליו הרג מישהו,‏ הושת על בעליו כופר כדי לשחררו מעונש המוות הקבוע בחוק (‏שמ כ״א:‏29,‏ 30‏)‏.‏ לעומת זאת,‏ לא ניתן היה לקבל כופר עבור אדם שרצח בזדון (‏במד ל״ה:‏31‏)‏.‏

  • כור‏.‏

    מידת נפח ליבש ולנוזלים.‏ היא הייתה שווה ל־220 ליטר,‏ לפי הנפח המוערך של מידת הבת (‏מלא ה׳:‏11‏)‏.‏

  • כוש (‏אתיופיה)‏‏.‏

    ברוב המקרים,‏ הכוונה לאומה קדומה דרומית למצרים,‏ שכללה את החלק הדרומי ביותר של מצרים בת זמננו ואת החצי הצפוני של סודן בת זמננו (‏אסת א׳:‏1‏)‏.‏

  • כותרת‏.‏

    קישוט בראש עמוד במבנה.‏ כותרות גדולות עיטרו את ראש שני העמודים יכין ובועז,‏ שניצבו בחזית מקדש שלמה (‏מלא ז׳:‏16‏)‏.‏

  • כיכר‏.‏

    יחידת המשקל והכסף העברית הגדולה ביותר.‏ משקלה היה 2.‏34 ק״ג (‏דהא כ״ב:‏14‏)‏.‏

  • כישוף‏.‏

    שימוש בכוח המיוחס לרוחות רעות (‏דהב ל״ג:‏6‏)‏.‏

  • כְּמוֹשׁ‏.‏

    האל הראשי של המואבים (‏מלא י״א:‏33‏)‏.‏

  • כנען‏.‏

    נכדו של נוח,‏ ובנו הרביעי של חם.‏ אחד עשר השבטים שהיו צאצאי כנען התיישבו לבסוף בחלקו המזרחי של אגן הים התיכון בין מצרים ובין ארם.‏ אזור זה נקרא ”ארץ כנען” (‏ויק י״ח:‏3;‏ בר ט׳:‏18‏)‏.‏

  • כסלו‏.‏

    אחרי שיבת היהודים מבבל,‏ שמו של החודש התשיעי בלוח השנה העברי הדתי והחודש השלישי בלוח השנה החקלאי.‏ הוא נמשך מאמצע נובמבר עד אמצע דצמבר (‏נחמ א׳:‏1;‏ זכר ז׳:‏1‏)‏.‏

  • כפורת‏.‏

    מכסהו של ארון הברית,‏ אשר לפניו הִזה הכוהן הגדול את דם קורבנות החטאת ביום הכיפורים.‏ המילה נגזרת מהשורש ”כפר” שפירושו ”לכסות (‏על חטא)‏” או אולי ”לנקות;‏ למחות (‏חטא)‏”.‏ הכפורת הייתה עשויה מזהב טהור,‏ ועליה היו שני כרובים (‏מלאכים)‏,‏ אחד בכל קצה (‏שמ כ״ה:‏17–22;‏ דהא כ״ח:‏11‏)‏.‏

  • כפירה;‏ כופר‏.‏

    השורש ”חנף” בנוסח המסורה,‏ על הטיותיו השונות,‏ פירושו ”לסור מן הדרך הנכונה ביחס לאלוהים”,‏ או ”לטמא,‏ להוביל לכפירה”.‏ הוא נושא משמעות של בגידה,‏ נטישה או התמרדות (‏משל י״א:‏9;‏ ישע ל״ב:‏6;‏ ירמ כ״ג:‏15‏)‏.‏

  • כפרה‏.‏

    מונח זה היה קשור לקורבנות שבזכותם יכול היה העם לקרוב לאלוהים ולעבוד אותו.‏ במסגרת תורת משה הוקרבו קורבנות,‏ במיוחד ביום הכיפורים,‏ כדי להתפייס עם אלוהים חרף חטאים של יחידים או של האומה כולה (‏ויק ה׳:‏10;‏ כ״ג:‏28‏)‏.‏

  • כרובים‏.‏

    מלאכים רמי דרג בעלי תפקידים מיוחדים.‏ הם נבדלים מן השרפים (‏בר ג׳:‏24;‏ שמ כ״ה:‏20;‏ ישע ל״ז:‏16‏)‏.‏

  • כשדים‏.‏

    הארץ והעם שישב באזור הדלתא של נהרות הפרת והחידקל;‏ עם הזמן שימש המונח לתיאור כל בבל ויושביה.‏ ”כשדים” היה גם כינויה של קבוצת משכילים שלמדו מדע,‏ היסטוריה,‏ לשונות ואסטרונומיה אך גם עסקו בכשפים ובאסטרולוגיה (‏עזר ה׳:‏12;‏ דנ ד׳:‏7‏)‏.‏

  • כתובת‏.‏

    הכותרת בתחילת מזמור תהלים המזהה את הכותב,‏ מספקת פרטי רקע או הוראות מוזיקליות או מצביעה על שימושו של המזמור או על מטרתו (‏ראה כתובות המזמורים ג׳,‏ ד׳,‏ ה׳,‏ ו׳,‏ ז׳,‏ ל׳,‏ ל״ח,‏ ס׳,‏ צ״ב,‏ ק״ב‏)‏.‏

ל

  • לבונה‏.‏

    שרף מיובש מעצים ומשיחים השייכים לסוג Boswellia.‏ בעת שריפתה הפיצה הלבונה ריח ניחוח מתקתק.‏ היא הייתה גם אחד ממרכיבי קטורת הקודש שהוקטרה במשכן ובמקדש.‏ הלבונה גם הוקרבה יחד עם מנחות ושמו אותה על כל מערכת של לחם הפנים בתוך הקודש (‏שמ ל׳:‏34–36;‏ ויק ב׳:‏1;‏ כ״ד:‏7‏)‏.‏

  • לבנון,‏ רכס הר ה־‏‏.‏

    אחד משני רכסי הרים המרכיבים את מערכת ההרים של ארץ הלבנון.‏ רכס הלבנון נמצא במערב,‏ ורכס מול־הלבנון נמצא במזרח.‏ עמק ארוך ופורה מפריד בין שני הרכסים.‏ רכס הלבנון מתנשא כמעט ישירות מחוף הים התיכון,‏ והגובה הממוצע של פסגותיו מגיע לרום של בין 800,‏1 ו־100,‏2 מטר.‏ בימי קדם היה הלבנון מכוסה בעצי ארז אדירים,‏ אשר היו יקרים מאוד בעיני האומות הסובבות (‏דב א׳:‏7;‏ תה כ״ט:‏6;‏ צ״ב:‏12‏)‏.‏

  • לוג‏.‏

    מידת הנוזלים הקטנה ביותר המוזכרת במקרא.‏ התלמוד מציין שהלוג היה שווה ל־12/‏1 ההין,‏ ועל סמך זאת,‏ נפח הלוג היה 31.‏0 ליטר (‏ויק י״ד:‏10‏)‏.‏

  • לווייתן‏.‏

    חיה המוזכרת לרוב בהקשר של מים,‏ ככל הנראה יצור כלשהו החי במים.‏ באיוב ג׳:‏8 ומ״א:‏1 הוא ככל הנראה מתייחס לתנין או ליצור גדול ממדים וחזק אחר החי במים.‏ בתהלים ק״ד:‏26 ייתכן שאכן מדובר בסוג של לווייתן.‏ במקומות אחרים מדובר בתיאור סמלי ואין לזהותו עם חיה כלשהי (‏תה ע״ד:‏14;‏ ישע כ״ז:‏1‏)‏.‏

  • לוי;‏ לוויים‏.‏

    בנו השלישי של יעקב מאשתו לאה;‏ גם השבט שנקרא על שמו.‏ שלושת בניו היו מייסדי שלוש החטיבות העיקריות של הלוויים.‏ המונח ”לוויים” שימש לעיתים לתיאור השבט כולו,‏ אך הוא לרוב אינו כולל את משפחת הכהונה של אהרון.‏ שבט לוי לא קיבל נחלה בארץ המובטחת,‏ אך ניתנו לו 48 ערים בגבולות הארץ שחולקה ליתר השבטים (‏דב י׳:‏8;‏ דהא ו׳:‏1‏)‏.‏

  • לחם הפנים‏.‏

    שתים עשרה כיכרות לחם שהונחו על השולחן במדור המכונה ”הקודש” במשכן ובבית המקדש בשתי ערימות,‏ או מערכות,‏ כשבכל אחת מהן שש כיכרות.‏ הוא נקרא גם ”לחם המערכת”.‏ מנחה זו שהוקרבה לאלוהים הוחלפה בלחם טרי מדי שבת.‏ את הלחם שהוסר בדרך כלל אכלו רק הכוהנים (‏דהב ב׳:‏4;‏ שמ כ״ה:‏30;‏ ויק כ״ד:‏5–9‏)‏.‏

  • ליקוט‏.‏

    איסוף התבואה שהקוצרים השאירו מאחור בכוונה או בשגגה.‏ תורת משה הורתה לעם לא לקצור לגמרי את קצות שדותיהם ולא לאסוף את כל הזיתים או הענבים.‏ אלוהים העניק לעניים,‏ לסובלים,‏ לתושבים הזרים,‏ ליתומים ולאלמנות את הזכות ללקט את מה שנותר אחרי הקציר (‏רות ב׳:‏7‏)‏.‏

  • לענה‏.‏

    מגוון צמחים מעוצים בעלי טעם מר מאוד וניחוח ארומטי חזק.‏ הלענה משמשת במקרא כסמל להשלכות המרות של אי־מוסריות,‏ השתעבדות,‏ אי־צדק וכפירה (‏דב כ״ט:‏18;‏ משל ה׳:‏4;‏ ירמ ט׳:‏15;‏ עמו ה׳:‏7‏)‏.‏

מ

  • מגיד עתידות‏.‏

    אדם הטוען שיש לו היכולת לחזות אירועים עתידיים.‏ המקרא מונה חרטומים,‏ קוסמים ספירטיסטיים,‏ אסטרולוגים ואחרים כמי שמתיימרים לדעת את העתיד (‏ויק י״ט:‏31;‏ דב י״ח:‏11‏)‏.‏

  • מגילה‏.‏

    רצועה ארוכה של קלף או של נייר פפירוס,‏ כתובה מצידה האחד,‏ אשר בדרך כלל נכרכה סביב מקל.‏ כתבי־הקודש נכתבו והועתקו על מגילות,‏ צורת הספר הנפוצה בתקופה שבה הועלה המקרא על הכתב (‏ירמ ל״ו:‏4,‏ 18,‏ 23‏)‏.‏

  • מדי;‏ מדים‏.‏

    עם שמוצאו בבנו של יפת,‏ מדי;‏ המדים התיישבו ברמה ההררית שבפרס,‏ וזו הפכה לארץ מדי.‏ הם חברו לבבלים כדי להביס את אשור.‏ באותה עת הייתה פרס פרובינציה תחת שלטון מדי,‏ אך כורש התקומם ובעקבות זאת התמזגה מדי עם פרס ויצרה את המעצמה מדי ופרס שהביסה את המעצמה הניאו־בבלית ב־539 לפה”ס (‏דנ ה׳:‏28,‏ 31‏)‏.‏

  • מהפכת;‏ סד‏.‏

    מכשיר כליאה לשם ענישה.‏ בחלק מן המתקנים הללו סגרו רק את הרגליים,‏ ובאחרים הגוף כולו נסגר בתנוחה מעוותת,‏ אולי תוך כפיתת כפות הרגליים,‏ הידיים והצוואר (‏ירמ כ׳:‏2‏)‏.‏

  • מולך‏.‏

    אל עמוני;‏ ייתכן שהוא זהה למַלְכָּם,‏ מִלְכֹּם ומוֹלוֹך.‏ אולי מדובר בתואר ולא בשם של אל ספציפי.‏ תורת משה קבעה עונש מוות לכל מי שהקריב את ילדיו למולך (‏ויק כ׳:‏2;‏ ירמ ל״ב:‏35‏)‏.‏

  • מופתים;‏ ניסים‏.‏

    פעולות או תופעות מעבר לכוחות הידועים לאדם,‏ והמיוחסות לגורם על־טבעי.‏ המונחים ”אותות”,‏ ”מופתים” ו”נפלאות” משמשים לעיתים במקרא כמילים נרדפות (‏שמ ד׳:‏21‏)‏.‏

  • מוץ‏.‏

    הקליפות או הקשקשים המופרדים מן החלק האכיל של התבואה בשעת הדיש והזרייה.‏ בביטויים שונים מסמל המוץ דבר חסר ערך ובלתי רצוי (‏תה א׳:‏4‏)‏.‏

  • מור‏.‏

    שרף ארומטי ממגוון שיחים קוצניים או עצים קטנים מסוג שרף מור (‏Commiphora‏)‏ מור היה אחד מרכיבי שמן המשיחה הקדוש.‏ הוא שימש לבישום פריטים כמו בגדים או מיטות,‏ והוסיפו אותו לשמני עיסוי ולתחליבי גוף (‏שמ ל׳:‏23;‏ משל ז׳:‏17‏)‏.‏

  • מוּת לַבֵּן‏.‏

    מונח המופיע בכתובת של מזמור ט׳‏ בתהלים.‏ מובנו המקובל הוא ”לגבי מותו של בן”.‏ יש גורסים כי היה זה שמה של מנגינה מוכרת ששימשה לניגון מזמור זה או אולי מילות הפתיחה של מנגינה זו.‏

  • מזבח‏.‏

    מבנה או במה מוגבהים,‏ עשוי מאדמה,‏ אבנים,‏ משטח אבן או עץ מצופה מתכת,‏ ועליו הוקרבו זבחים או הוקטרה קטורת למטרות פולחן.‏ במדור הראשון במשכן ובמקדש ניצב ’‏מזבח זהב’‏ קטן להקטרת קטורת.‏ הוא היה עשוי מעץ מצופה זהב.‏ ’‏מזבח נחושת’‏ גדול יותר להקרבת קורבנות נמצא בחוץ בחצר (‏שמ כ״ז:‏1;‏ ל״ט:‏38,‏ 39;‏ בר ח׳:‏20;‏ מלא ו׳:‏20;‏ דהב ד׳:‏1‏)‏.‏

  • מְזַמְּרוֹת‏.‏

    כלים במשכן ובמקדש,‏ עשויים מזהב או מנחושת.‏ ייתכן ששימשו כמספריים לגזירת פתילי המנורות (‏מלב כ״ה:‏14‏)‏.‏

  • מָחֲלַת‏.‏

    ככל הנראה מונח מוזיקלי,‏ המופיע בכתובות של מזמור נ״ג ומזמור פ״ח בתהלים.‏ ייתכן שהוא נגזר משורש שפירושו ”חולשה;‏ מחלה”,‏ ולפיכך מצביע על טון עגמומי ועצוב,‏ שלמעשה משקף את התוכן הקודר של שני המזמורים.‏

  • מחתות‏.‏

    כלים עשויים מזהב,‏ מכסף ומנחושת ששימשו במשכן ובמקדש להקטרת קטורת ולהסרת גחלים מן המזבח ופתילים שרופים ממנורת הזהב (‏שמ ל״ז:‏23;‏ דהב כ״ו:‏19‏)‏.‏

  • מילה‏.‏

    הסרת בשר העורלה מאיבר הזכרות.‏ המצווה ניתנה לאברהם ולצאצאיו.‏ בהקשרים שונים היא גם משמשת במובן סמלי (‏בר י״ז:‏10‏)‏.‏

  • מילוא‏.‏

    מלשון ”מילוי”.‏ בתרגום השבעים תורגמה המילה ל”מבצר”.‏ המילוא היה ככל הנראה מאפיין גיאוגרפי או מבנה מסוים בעיר דוד,‏ אך טיבו המדויק אינו ידוע (‏שמב ה׳:‏9;‏ מלא י״א:‏27‏)‏.‏

  • מכתם‏.‏

    מילה המופיעה בכתובות של שישה מזמורי תהלים (‏תה ט״ז;‏ תה נ״ו עד ס׳‏‏)‏.‏ זהו מונח טכני שמשמעותו אינה ברורה,‏ אך ייתכן שהוא קשור למילה ”מכתב” במשמע כתובת חקוקה.‏

  • מלאכים‏.‏

    פירוש המילה מלאך הוא ”שליח” אך היא מופיעה כ”מלאך” כשהיא מתייחסת ליצורים רוחניים המשמשים כשליחים (‏בר ט״ז:‏7;‏ ל״ב:‏3‏)‏.‏ מלאכים הם יצורים רוחניים רבי־עוצמה שברא אלוהים לפני בריאת האדם.‏ הם גם מכונים במקרא ”רבבות קודש”,‏ ”בני אלוהים” ו”כוכבי הבוקר” (‏דב ל״ג:‏2;‏ איו א׳:‏6;‏ ל״ח:‏7‏)‏.‏ לא הוענקה להם היכולת להתרבות,‏ אלא הם נבראו כל אחד בנפרד.‏ מספרם גדול יותר ממאה מיליון (‏דנ ז׳:‏10‏)‏.‏ לפי המקרא יש להם שמות פרטיים ולכל אחד מהם אישיות שונה,‏ אך ברוב ענוותם הם אינם רוצים שיסגדו להם,‏ ורובם אף סירבו לגלות את שמם (‏בר ל״ב:‏29‏)‏.‏ הם בעלי דרגות שונות ומבצעים מגוון תפקידים,‏ כמו לשרת לפני כיסא יהוה,‏ למסור הודעות בשמו,‏ לפעול למען משרתי יהוה עלי אדמות ולהוציא לפועל את משפטי אלוהים (‏מלב י״ט:‏35;‏ תה ל״ד:‏7‏)‏.‏

  • מלכות אלוהים‏.‏

    המונח מתאר במיוחד את ריבונותו של אלוהים המיוצגת על־ידי ממשלתו המלכותית של המשיח (‏ישע ט׳:‏6;‏ דנ ב׳:‏44‏)‏.‏

  • מִלְכֹּם‏.‏

    אל שעבדו העמונים,‏ ככל הנראה זהה לאל מולך (‏מלא י״א:‏5,‏ 7‏)‏.‏ לקראת סוף שלטונו בנה שלמה במות לאל זה.‏ (‏ראה ערך ”‏מולך‏”.‏)‏

  • מַלְכָּם‏.‏

    ככל הנראה זהה למולך,‏ האל הראשי של בני עמון (‏צפנ א׳:‏5‏)‏ (‏ראה ערך ”‏מולך‏”.‏)‏

  • מלכת השמיים‏.‏

    תוארה של אלה שבני ישראל הלא נאמנים סגדו לה בימי ירמיהו.‏ יש המשערים כי היא הייתה האלה הבבלית אִשתר (‏אסטארטה)‏.‏ שמה של מקבילתה השומרית הקודמת,‏ אִינָנָה,‏ פירושו ”מלכת השמיים”.‏ מלבד היותה קשורה לשמיים,‏ היא הייתה אלת פריון.‏ אסטארטה מכונה גם ”גבירת השמיים” בכתובת מצרית (‏ירמ מ״ד:‏19‏)‏.‏

  • מַלְמַד הבקר;‏ דורבן‏.‏

    מוט ארוך שבקצהו וו מתכת חד,‏ אשר איכרים השתמשו בו לדרבון בהמות.‏ הדורבן מושווה לדבריו של אדם חכם,‏ המדרבנים את המאזין להישמע לעצות נבונות (‏שופ ג׳:‏31;‏ קהל י״ב:‏11‏)‏.‏

  • מלקחיים‏.‏

    כלים עשויי זהב ששימשו במשכן ובבית המקדש לכיבוי להבות המנורות (‏שמ ל״ז:‏23‏)‏.‏

  • מן‏.‏

    עיקר מזונם של בני ישראל במשך 40 שנות נדודיהם במדבר.‏ המזון סופק על־ידי יהוה,‏ והופיע באורח נס על האדמה מתחת לשכבת טל מדי בוקר,‏ מלבד ביום השבת.‏ כאשר בני ישראל ראו אותו לראשונה,‏ הם שאלו:‏ ”מָן הוא?‏”,‏ כלומר ”מה הוא?‏” (‏שמ ט״ז:‏13–15,‏ 35‏)‏.‏ בהקשרים אחרים הוא מכונה ”דגן שמיים” (‏תה ע״ח:‏24‏)‏,‏ ”לחם משמיים” (‏תה ק״ה:‏40‏)‏ ו”לחם גיבורים” (‏תה ע״ח:‏25‏)‏.‏

  • מָנֶה‏.‏

    יחידת משקל וכסף.‏ על סמך עדויות ארכיאולוגיות לפיהן מנה היה שווה ל־50 שקלים,‏ ומשקלו של השקל היה 4.‏11 גרם,‏ משקלו של המנה המוזכר בתנ”ך היה 570 גרם.‏ ייתכן שגם היה מנה מלכותי,‏ כפי שנכון לגבי מידת האמה (‏עזר ב׳:‏69‏)‏.‏

  • מנחה‏.‏

    קורבן של קמח משובח,‏ חיטה או שעורה קלויות,‏ לחם בצורת טבעת או רקיק שנאפו,‏ הוכנו במחבת או בכלי לטיגון עמוק (‏מַרְחֶשֶׁת)‏.‏

  • מנצח‏.‏

    המונח,‏ כפי שהוא משמש בתהלים,‏ ככל הנראה עניינו במי שבדרך מסוימת עיבד שירים וניצח על שירתם,‏ ערך חזרות עם הזמרים הלוויים ואימן אותם,‏ ואף ניצח על הופעות רשמיות.‏ ישנם תרגומים המתרגמים מונח זה ל”מוזיקאי ראשי” או ”מנצח מוזיקלי” (‏תה ד׳:‏כתו;‏ ה׳:‏כתו‏)‏.‏

  • מס‏.‏

    תשלום מאת מדינה או שליט למדינה או שליט אחרים כאות לכניעה,‏ על מנת לשמור על שלום או לזכות להגנה (‏מלב ג׳:‏4;‏ י״ח:‏14–16;‏ דהב י״ז:‏11‏)‏.‏ המילה מתארת גם מס ששולם על־ידי יחידים (‏נחמ ה׳:‏4‏)‏.‏

  • מעשר‏.‏

    עשירית,‏ או 10 אחוזים,‏ שניתנה או שולמה כמס או כמתנה,‏ בייחוד למטרות דתיות (‏מל ג׳:‏10;‏ דב כ״ו:‏12‏)‏.‏ במסגרת תורת משה,‏ עשירית מתוצרת הארץ ועשירית מצאצאי העדרים והצאן ניתנו ללוויים מדי שנה כדי לכלכלם.‏ הלוויים נתנו עשירית מן המעשר הזה לבני כהונת אהרון לשם כלכלתם.‏ בקרב העם הונהגו גם כמה מעשרות נוספים.‏

  • מצבה‏.‏

    עמוד זקוף,‏ לרוב מאבן,‏ וככל הנראה היה סמל פאלי של הבעל או של אלי כזב אחרים (‏שמ כ״ג:‏24‏)‏.‏

  • מצות‏.‏

    לחם נטול שאור (‏דב ט״ז:‏3‏)‏.‏

  • מצנפת;‏ צניף‏.‏

    בד העוטף את הראש ומשמש ככובע.‏ הכוהן הגדול חבש מצנפת מפשתן משובח,‏ ובקדמתה נקשרה לוחית זהב בפתיל תכלת.‏ המלך חבש מצנפת מתחת לכתר שלו.‏ איוב השתמש במילה במובן סמלי כשהשווה את צדקתו ל”צניף” (‏שמ כ״ח:‏36,‏ 37;‏ איו כ״ט:‏14;‏ יחז כ״א:‏26‏)‏.‏

  • מקדש‏.‏

    ביסודו של דבר,‏ מקום המוקדש לפולחן,‏ מקום קדוש.‏ ברוב המקרים הכוונה למשכן או לבית המקדש שבירושלים.‏ המונח משמש גם לתיאור משכנו של אלוהים בשמיים (‏שמ כ״ה:‏8,‏ 9;‏ מלב י׳:‏25;‏ דהא כ״ח:‏10‏)‏.‏

  • מרודך‏.‏

    האל הראשי של העיר בבל.‏ לאחר שהמלך הבבלי והמחוקק חמורבי הפך את בבל לבירתה של ממלכת בבל,‏ עלתה קרנו של מרודך (‏או מרדוך)‏,‏ והוא לבסוף תפס את מקומם של כמה אלים קודמים והפך לאל הראשי בפנתיאון הבבלי.‏ בתקופות מאוחרות יותר הוחלף השם מרודך (‏או מרדוך)‏ בתואר ”בלו” (‏שפירושו ”בעלים;‏ אדון”)‏,‏ ונהוג היה לקרוא למרודך ”בֵּל” (‏ירמ נ׳:‏2‏)‏.‏

  • מרכבה‏.‏

    רכב בעל שני גלגלים,‏ רתום לסוסים,‏ ששימש בעיקר למלחמה (‏שמ י״ד:‏23;‏ שופ ד׳:‏13‏)‏.‏

  • משיח‏.‏

    מילה הנגזרת מן המילה ”משוח”,‏ או זה אשר נמשח (‏דנ ט׳:‏25‏)‏.‏

  • משיחה‏.‏

    ‏”למשוח” פירושו ביסודו של דבר ”למרוח;‏ ליצוק נוזל”.‏ אדם או חפץ נמשחו בשמן לציון הקדשה או בחירה לתפקיד מיוחד (‏שמ כ״ח:‏41;‏ שמא ט״ז:‏13‏)‏.‏

  • משכון‏.‏

    נכס או חפץ אישי שמפקיד הלוֹוֶה בידי המלווה לביטחון להחזר ההלוואה.‏ נקרא גם עירבון.‏ תורת משה קבעה תנאים מסוימים לגבי משכונים על מנת להגן על העניים וחסרי הישע בקרב האומה (‏שמ כ״ב:‏26;‏ יחז י״ח:‏7‏)‏.‏

  • משכיל‏.‏

    מונח שמשמעותו אינה ברורה,‏ המופיע בכתובות של 13 מזמורי תהלים.‏ ייתכן שפירושו ”שיר הגות”.‏ יש סבורים שמונח זה חופף במשמעותו לביטוי ’‏משרתים בתבונה’‏ (‏בנוסח המסורה,‏ ”משכילים שכל טוב”)‏ (‏דהב ל׳:‏22;‏ תה ל״ב:‏כתו‏)‏.‏

  • משכן‏.‏

    אוהל נייד ששימש את בני ישראל אחרי יציאת מצרים לעבודת אלוהים.‏ בתוך המשכן היה ארון ברית יהוה,‏ אשר סימל את נוכחות אלוהים,‏ והוא שימש כמקום להקרבת קורבנות ולפולחן.‏ לעיתים הוא גם מכונה ”אוהל מועד”.‏ המשכן הורכב מלוחות עץ עטופים בכיסויי פשתן שעליהם רקומות דמויות כרובים (‏מלאכים)‏.‏ הוא היה מחולק לשני מדורים.‏ המדור הראשון נקרא ”הקודש”,‏ והמדור השני נקרא ”קודש הקודשים” (‏יהו י״ח:‏1;‏ שמ כ״ה:‏9‏)‏.‏

  • משל‏.‏

    אמרה חכמה או סיפור קצר שיש בהם מוסר השכל או אמת עמוקה המתומצתים במילים ספורות.‏ משל מקראי יכול להיות מנוסח כאמרה קשה או כחידה.‏ המשל מבטא אמת בשפה מלאת הבעה,‏ לרוב באופן מטפורי.‏ היו אמרות שהפכו לביטויי לעג או בוז נפוצים נגד אנשים מסוימים (‏קהל י״ב:‏9‏)‏.‏

נ

  • נאדות‏.‏

    שקי עור עשויים מעור שלם של חיה כגון עז או כבש ושהחזיקו בתוכם נוזלים כגון יין.‏ את היין היו שמים בתוך נאדות חדשים,‏ שכן בתהליך התסיסה נוצר פחמן דו־חמצני המפעיל לחץ על דופנות הנאדות.‏ הנאדות החדשים יכולים להתרחב;‏ הנאדות הישנים והנוקשים אינם עומדים בלחץ ומתבקעים (‏יהו ט׳:‏4‏)‏.‏

  • נבואה‏.‏

    מסר שנמסר בהשראת אלוהים;‏ נבואה היא חשיפת רצונו של אלוהים או ההכרזה על רצון זה.‏ נבואה יכולה לכלול הוראה מוסרית,‏ צו או משפט מטעם אלוהים או הכרזה על דבר שעתיד להתרחש (‏יחז ל״ז:‏9,‏ 10;‏ דנ ט׳:‏24‏)‏.‏

  • נביא‏.‏

    אדם אשר באמצעותו נחשפות מטרות אלוהים.‏ הנביאים פעלו כדוברים מטעם אלוהים,‏ ומסרו לא רק תחזיות אלא גם את הוראותיו,‏ מצוותיו ומשפטיו של יהוה (‏עמו ג׳:‏7‏)‏.‏

  • נדר‏.‏

    הבטחה חגיגית לאלוהים לעשות דבר מה,‏ להקריב זבח,‏ לתת מתנה,‏ להתחיל בשירות מסוים או להימנע מדברים שאינם אסורים כשלעצמם.‏ הנדר היה שווה בחומרתו לשבועה (‏במד ו׳:‏2;‏ קהל ה׳:‏4‏)‏.‏

  • נול‏.‏

    מסגרת ששימשה ליצירת אריגים מחוטים (‏שופ ט״ז:‏14‏)‏.‏

  • נזיר‏.‏

    מילה שפירושה ”להיות מוקדש;‏ להיבדל;‏ לפרוש”.‏ היו שני סוגי נזירים:‏ מי שנעשו נזירים מרצונם החופשי ומי שהתמנו לכך על־ידי אלוהים.‏ גבר או אישה יכלו לנדור נדר מיוחד ליהוה לחיות כנזירים למשך זמן מה.‏ מי שנעשו נזירים מרצונם החופשי היו כפופים לשלוש הגבלות עיקריות:‏ להימנע משתיית אלכוהול ומאכילת כל דבר המופק מן הגפן,‏ לא לגזור את שער ראשם ולא לגעת בגופה.‏ מי שנקראו על־ידי אלוהים להיות נזירים היו נזירים לכל ימי חייהם,‏ ויהוה פירט את הדרישות הנוגעות להם (‏במד ו׳:‏2–7;‏ שופ י״ג:‏5‏)‏.‏

  • נזר הקודש‏.‏

    לוחית בוהקת העשויה זהב טהור שעליה חרתו את המילים ”קודש ליהוה”.‏ היא נקשרה על קדמת מצנפת הכוהן הגדול (‏שמ ל״ט:‏30‏)‏.‏

  • נחילות‏.‏

    מונח שמשמעותו אינה ברורה,‏ והוא מופיע בכתובת של מזמור ה׳‏ בתהלים.‏ יש סבורים כי המילה נגזרת משורש הקשור למילה חליל,‏ ומכאן שאולי מדובר בכלי נשיפה.‏ עם זאת,‏ ייתכן שהמונח מצביע על מנגינה כלשהי.‏

  • נחל‏.‏

    עמק (‏ואדי)‏ או אפיק מים,‏ בדרך כלל יבש,‏ למעט בעונת הגשמים;‏ המילה עשויה להתייחס גם לזרם המים עצמו.‏ היו נחלים שניזונו ממעיינות ולפיכך היו נחלי איתן,‏ שמימיהם זרמו כל השנה.‏ בהקשרים מסוימים המילה נחל מתורגמת כ”עמק” (‏בר כ״ו:‏19;‏ במד ל״ד:‏5;‏ דב ח׳:‏7;‏ מלא י״ח:‏5;‏ איו ו׳:‏15‏)‏.‏

  • ניאוף‏.‏

    יחסי מין מרצון בין גבר נשוי לאישה שאיננה אשתו או בין אישה נשואה לגבר שאינו בעלה (‏שמ כ׳:‏14‏)‏.‏

  • ניסן‏.‏

    אחרי גלות בבל,‏ שמו החדש של חודש אביב,‏ החודש הראשון בלוח השנה העברי הדתי והחודש השביעי בלוח השנה החקלאי.‏ הוא נמשך מאמצע מרס עד אמצע אפריל (‏נחמ ב׳:‏1‏)‏.‏

  • נסך‏.‏

    יין שיצקו כמנחה על המזבח,‏ הוקרב עם מרבית הזבחים (‏במד ט״ו:‏5,‏ 7‏)‏.‏

  • נפילים‏.‏

    בני כלאיים אלימים שנולדו לפני המבול למלאכים שלבשו גוף בשר ודם ולבנות האדם (‏בר ו׳:‏4‏)‏.‏

  • נפש‏.‏

    בחינת אופן שימושה של המילה במקרא מראה שהוראתה היא ביסודו של דבר (‏1)‏ אנשים,‏ (‏2)‏ בעלי חיים או (‏3)‏ חיי האדם או החיה (‏בר א׳:‏20;‏ ב׳:‏7;‏ במד ל״א:‏28‏;‏ גם הערות שוליים)‏.‏ בניגוד לאופן השימוש במילה ”נפש” בהקשרים דתיים רבים,‏ המקרא מראה שמילה זו,‏ ביחס ליצורים ארציים,‏ נוגעת לדבר גשמי,‏ מוחשי,‏ גלוי לעין ובן תמותה.‏ במהדורה זו המילה בדרך כלל תורגמה לפי משמעותה בכל הקשר והקשר באמצעות מונחים כגון ”חיים”,‏ ”יצור”,‏ ”אדם” ”כל כולו” של האדם,‏ או פשוט באמצעות כינוי גוף (‏לדוגמה,‏ ”אני” כתרגום של ”נפשי”)‏.‏ ברוב המקרים הערות השוליים מציינות את החלופה ”נפש”.‏ כאשר המונח ”נפש” מופיע,‏ אם בטקסט הראשי ואם בהערות השוליים,‏ יש להבינו בהתאם להסבר שלעיל.‏ באשר לעשיית דבר מה בכל הנפש,‏ הכוונה לעשות זאת כל כולנו,‏ בלב שלם או בכל חיינו (‏דב ו׳:‏5‏)‏.‏ בהקשרים מסוימים המילה מתארת את התאווה או התיאבון של היצור החי.‏ היא גם משמשת לתיאור אדם מת או גופה (‏במד ו׳:‏6;‏ משל כ״ג:‏2;‏ ישע נ״ו:‏11;‏ חגי ב׳:‏13‏)‏.‏

  • נשמה‏.‏

    מילה זו מתארת את תהליך הנשימה או יצור נושם,‏ אם אדם ואם בהמה (‏בר ז׳:‏22;‏ דב כ׳:‏16;‏ ישע ב׳:‏22‏;‏ גם הערות שוליים)‏.‏

  • נתינים‏.‏

    עבדים נוכרים ששירתו במקדש.‏ המונח פירושו ”נתונים”,‏ ומכאן שהם ניתנו לעבודה במקדש.‏ סביר להניח שרבים מן הנתינים היו צאצאי הגבעונים,‏ אשר אותם הפך יהושע ”לחוטבי עצים ולשואבי מים לעדה ולמזבח יהוה” (‏יהו ט׳:‏23,‏ 27;‏ דהא ט׳:‏2;‏ עזר ח׳:‏17‏)‏.‏

ס

  • סאה‏.‏

    מידת נפח ליבש.‏ בהשוואה לקיבולת מידת הנפח המקבילה לנוזלים,‏ הבת,‏ נפח הסאה היה שווה ל־33.‏7 ליטר (‏מלב ז׳:‏1‏)‏.‏

  • סגן‏.‏

    מושל זוטר או פקיד ממשל נמוך דרג;‏ נבדל מאצילים,‏ שרים ומושלים (‏עזר ט׳:‏2;‏ נחמ ב׳:‏16;‏ ירמ נ״א:‏23‏)‏.‏ בממשל הבבלי התואר ”סגן” תיאר פקיד ממשל בעל דרג נמוך מזה של אחשדרפן.‏ הסגנים המוזכרים בספר דניאל היו ממונים על חכמי חצר המלוכה הבבלית.‏ הם מוזכרים גם בהקשר למלכותו של דריווש המדי (‏דנ ב׳:‏48;‏ ו׳:‏7‏)‏.‏

  • סופר‏.‏

    פקיד ממונה המיומן בכתיבה ותיעוד,‏ או מעתיק של ספרי התנ”ך (‏מלב י״ט:‏2;‏ דהב כ״ד:‏11;‏ עזר ז׳:‏6‏,‏ הערת שוליים)‏.‏

  • סיוון‏.‏

    אחרי גלות בבל,‏ שמו של החודש השלישי בלוח השנה העברי הדתי והחודש התשיעי בלוח השנה החקלאי.‏ הוא נמשך מאמצע מאי עד אמצע יוני (‏אסת ח׳:‏9‏)‏.‏

  • סלה‏.‏

    מונח טכני מוזיקלי או הקשור לדקלום,‏ מופיע בתהלים ובספר חבקוק.‏ ייתכן שהוא מורה על הפסקה בשירה או בנגינה או בשתיהן גם יחד,‏ למטרת הגות חרישית או לשם הדגשת הרגש שהובע זה עתה.‏ תרגום השבעים מתרגם את המונח במילה דיאפסלמה,‏ המוגדרת כ”קטע ביניים מוזיקלי” (‏תה ג׳:‏4;‏ חבק ג׳:‏3‏)‏.‏

  • סריס‏.‏

    במובן המילולי,‏ גבר מעוקר.‏ גברים כאלה נתמנו בדרך כלל לשרת בחצרות מלכות כמשרתים או משגיחים עבור המלכה והפילגשים.‏ המונח גם מתאר גבר שלא היה סריס פשוטו כמשמעו אלא פקיד שנתמנה לשרת בחצר המלך (‏אסת ב׳:‏15;‏ ירמ ל״ח:‏7‏)‏.‏

ע

  • עברי‏.‏

    כינוי המשמש לראשונה לתיאור אברם (‏אברהם)‏ ומבדיל אותו משכניו האמורים.‏ לימים שימש לתיאור צאצאי אברהם דרך נכדו יעקב.‏ השפה העברית נגזרת מכינוי זה (‏בר י״ד:‏13;‏ שמ ה׳:‏3‏)‏.‏

  • עדה;‏ עצרת‏.‏

    קבוצת אנשים הנועדים יחדיו.‏ המילים הללו מתארות בדרך כלל את ההתכנסויות של עם ישראל במועדים דתיים או באירועים בעלי חשיבות לאומית רבה (‏דב ט״ז:‏8;‏ מלא ח׳:‏5‏)‏.‏

  • עדות‏.‏

    ‏”העדות” בדרך כלל מתייחסת לעשרת הדיברות שנכתבו על שני לוחות האבן שניתנו למשה (‏שמ ל״א:‏18‏)‏.‏

  • עול‏.‏

    מוט הנישא על הכתפיים ואשר משני צדדיו נתלו משאות;‏ או מוט או מסגרת עץ שחוברו לעורפן של שתי בהמות משא (‏בדרך כלל בקר)‏ לשם משיכת מכשיר חקלאי או עגלה.‏ מכיוון שעבדים בדרך כלל נשאו משאות כבדים בעזרת עולים,‏ העול היה סמל לשעבוד או כניעה לאדם אחר,‏ וכן גם לדיכוי וסבל.‏ הסרת העול או שבירתו סימלו שחרור מעבדות,‏ דיכוי וניצול (‏ויק כ״ו:‏13‏)‏.‏

  • עולה‏.‏

    קורבן בעל חיים שנשרף כליל על המזבח כזבח לאלוהים;‏ שום חלק מבעל החיים (‏שור,‏ איל,‏ תיש,‏ תור או יונה צעירה)‏ לא נותר בידי הזובח (‏שמ כ״ט:‏18;‏ ויק ו׳:‏9‏)‏.‏

  • עומר‏.‏

    מידת נפח ליבש השווה ל־2.‏2 ליטר,‏ או עשירית האיפה (‏שמ ט״ז:‏16,‏ 18‏)‏.‏

  • עזאזל‏.‏

    מילה שאולי משמעה ”עז אשר אוזל (‏הולך;‏ נעלם)‏”.‏ הגדי אשר נבחר ”לעזאזל” נשלח ביום הכיפורים אל המדבר,‏ וכך באופן סמלי נשא עימו את חטאי האומה מן השנה שחלפה (‏ויק ט״ז:‏8,‏ 10‏)‏.‏

  • עיר דוד‏.‏

    השם שניתן לעיר יבוס אחרי שדוד כבש אותה ובנה בה את משכנו המלכותי.‏ היא מכונה גם ציון.‏ עיר דוד הינה החלק הדרומי מזרחי והעתיק ביותר של ירושלים (‏שמב ה׳:‏7;‏ דהא י״א:‏4,‏ 5‏)‏.‏

  • עֲלָמוֹת‏.‏

    מונח מוזיקלי שפירושו ”בחורות;‏ נשים צעירות”,‏ כנראה ברמיזה לקולות הסופרן הגבוהים של נשים צעירות.‏ ייתכן שהמונח ציין שהיצירה או הליווי המוזיקליים נועדו לביצוע במשלב גבוה (‏דהא ט״ו:‏20;‏ תה מ״ו:‏כתו‏)‏.‏

  • עמוד‏.‏

    מבנה זקוף תומך,‏ או דבר הדומה לו.‏ היו עמודים שהוצבו להנצחת פעולות או מאורעות היסטוריים.‏ עמודים מבניים הוצבו בבית המקדש ובמבנים מלכותיים שבנה שלמה.‏ עמים עובדי אלילים נהגו לבנות מצבות (‏מעין עמודים מקודשים)‏ הקשורות לפולחן הכזב שלהם,‏ ובני ישראל לעיתים חיקו מנהג זה (‏שופ ט״ז:‏29;‏ מלא ז׳:‏21;‏ י״ד:‏23‏)‏ (‏ראה ערך ”‏כותרת‏”.‏)‏

  • עמוד עץ‏.‏

    עמוד אנכי שאליו הוצמד הקורבן.‏ בקרב מספר אומות הוא שימש להוצאה להורג ו/‏או לשם הצגתה של הגופה כאות אזהרה לציבור או לשם השפלה פומבית.‏ האשורים,‏ שהיו ידועים כלוחמים אכזריים,‏ הוקיעו שבויים באמצעות תלייתם על גבי עמודים מחודדים שהוחדרו דרך הבטן ואל תוך חלל החזה.‏ אולם במסגרת החוק העברי תחילה הרגו את האשמים בפשעים חמורים,‏ כגון חילול השם או עבודת אלילים,‏ בסקילה או בדרך אחרת,‏ ורק לאחר מכן תלו את הגופות על עמודים,‏ או עצים,‏ כאות אזהרה לאחרים (‏דב כ״א:‏22,‏ 23;‏ שמב כ״א:‏6,‏ 9‏)‏.‏

  • עץ הדעת טוב ורע‏.‏

    עץ שהיה בגן עדן ושאלוהים השתמש בו כסמל לזכותו לקבוע את אמות המידה לאנושות לגבי ”טוב ורע” (‏בר ב׳:‏9,‏ 17‏)‏.‏

  • עץ החיים‏.‏

    עץ בגן עדן.‏ המקרא אינו מציין שהיו לפרי העץ כשלעצמו סגולות מעניקות חיים.‏ תחת זאת,‏ הוא שימש כסמל לערובה מצד אלוהים להעניק חיי נצח למי שיורשו לאכול מפריו (‏בר ב׳:‏9;‏ ג׳:‏22‏)‏.‏

  • עֵרֶב‏.‏

    חוטים באריגה הנמתחים לרוחבו של הבד.‏ חוטים אלה נארגו לסירוגין מעל ומתחת לחוטי השתי,‏ שהם החוטים הנמתחים לאורכו של הבד (‏ויק י״ג:‏59‏)‏.‏

  • ערי מקלט‏.‏

    ערי לוויים שאליהן יכול היה לנוס מי שהרג אדם בשגגה,‏ ולבקש בהן מקלט מגואל הדם.‏ שש ערי מקלט שהיו פזורות ברחבי הארץ המובטחת הוקצו על־ידי משה ומאוחר יותר על־ידי יהושע בהכוונת יהוה.‏ בהגיעו אל עיר המקלט היה הנמלט מציג את עניינו בפני הזקנים בשער העיר,‏ והתקבל בסבר פנים יפות.‏ כדי למנוע מרוצחים בזדון לנצל לרעה את הסידור הזה,‏ היה על מבקש המקלט לעמוד למשפט בעיר שבה בוצעה ההריגה כדי להוכיח את חפותו.‏ אם הוכחה חפותו,‏ הוא הוחזר אל עיר המקלט ושם היה עליו להישאר בתוך גבולותיה לשארית חייו או עד מות הכוהן הגדול (‏במד ל״ה:‏6,‏ 11–15,‏ 22–29;‏ יהו כ׳:‏2–8‏)‏.‏

  • עשתורת‏.‏

    אלת מלחמה ופריון כנענית,‏ אשתו של האל בעל (‏שמא ז׳:‏3‏)‏.‏

פ

  • פורים‏.‏

    חג שנחגג מדי שנה בי”ד ובט”ו באדר לזכר הצלת היהודים מהשמדה בימי אסתר המלכה.‏ המילה ”פורים” פירושה בעברית ”גורלות”.‏ חג הפורים נקרא כך על שום הפור (‏הגורל)‏ שהפיל המן לקביעת היום למימוש מזימתו להשמיד את היהודים (‏אסת ג׳:‏7;‏ ט׳:‏26‏)‏.‏

  • פילגש‏.‏

    אישה משנית שלרוב הייתה שפחה (‏שמ כ״א:‏8;‏ שמב ה׳:‏13;‏ מלא י״א:‏3‏)‏.‏

  • פִּים‏.‏

    משקולת וגם המחיר שגבו הפלשתים על השחזת כלי מתכת שונים.‏ על מספר אבני משקל שהתגלו בחפירות ארכיאולוגיות בישראל מופיע הכיתוב ”פימ” בעברית קדומה;‏ משקלן הממוצע הוא 8.‏7 גרם,‏ שהוא כשני שלישי השקל (‏שמא י״ג:‏20,‏ 21‏)‏.‏

  • פלשת;‏ פלשתים‏.‏

    חבל ארץ בחוף הדרומי של ישראל,‏ אשר נודע כפלשת.‏ המהגרים שהגיעו מכרתים והתיישבו שם נקראו פלשתים.‏ דוד הכניע אותם,‏ אך הם נותרו עצמאיים והיו אויבים מושבעים של ישראל (‏שמ י״ג:‏17;‏ שמא י״ז:‏4;‏ עמו ט׳:‏7‏)‏.‏

  • פסח‏.‏

    חג שנחגג מדי שנה בי”ד בחודש אביב (‏מאוחר יותר נקרא ניסן)‏ לציון יציאת בני ישראל ממצרים.‏ החג כלל שחיטה וצלייה של שה (‏או גדי)‏,‏ אשר נאכל עם מרורים (‏ירקות מרים)‏ ומצות (‏שמ י״ב:‏27‏)‏.‏

  • פקועה‏.‏

    ייתכן שהכוונה לפרי אבטיח הפקועה.‏ גודל הפרי הוא כגודל תפוז;‏ קליפתו עבה וחלקה,‏ בעלת כתמים ירוקים וצהובים.‏ ייתכן שעיטורי הפקועות שקישטו את הים המוצק ואת לוחות הארז בתוך מקדש שלמה היו עגולים כמו פרי זה (‏מלא ו׳:‏18;‏ ז׳:‏24;‏ מלב ד׳:‏39;‏ דהב ד׳:‏3‏)‏.‏

  • פרוכת‏.‏

    אריג בד יפהפה שעליו היו רקומות דמויות של כרובים (‏מלאכים)‏,‏ ואשר הפריד בין הקודש ובין קודש הקודשים במשכן וגם במקדש (‏שמ כ״ו:‏31;‏ דהב ג׳:‏14‏)‏.‏

  • פָּרָס;‏ פָּרְסִים‏.‏

    הארץ והעם המוזכרים תכופות עם המדים,‏ וייתכן שמקורבים להם.‏ בראשית ימיהם,‏ הפרסים חלשו רק על החלק הדרומי מערבי של הרמה האיראנית.‏ תחת הנהגת כורש הגדול (‏אשר לפי כמה היסטוריונים קדומים נולד לאב פרסי ולאם מדית)‏ גבר כוחם של הפרסים על המדים,‏ אף שהמעצמה נותרה כפולה.‏ כורש כבש את המעצמה הבבלית ב־539 לפה”ס והתיר ליהודים השבויים לשוב למולדתם.‏ המעצמה הפרסית השתרעה מנהר האינדוס במזרח ועד הים האגאי במערב.‏ היהודים היו תחת שלטון הפרסים עד שהאחרונים הובסו בידי אלכסנדר הגדול ב־331 לפה”ס.‏ עלייתה של המעצמה הפרסית נחזתה מראש בחזון שראה דניאל,‏ והיא מוזכרת בספרים עזרא,‏ נחמיה ואסתר (‏עזר א׳:‏1;‏ דנ ה׳:‏28‏)‏.‏

  • פרעה‏.‏

    תואר שניתן למלכי מצרים.‏ חמישה פרעונים מוזכרים בשמם במקרא (‏שִׁישַׁק,‏ סוֹא,‏ תִּרְהָקָה,‏ נְכֹה וְחָפְרַע)‏,‏ אך האחרים נותרו אלמונים,‏ לרבות אלה המוזכרים פעמים רבות במקרים הקשורים לאברהם,‏ משה ויוסף (‏שמ ט״ו:‏4‏)‏.‏

  • פרת‏.‏

    הנהר הארוך והחשוב ביותר בדרום מערב אסיה,‏ ואחד משני הנהרות העיקריים בארם נהריים (‏מסופוטמיה)‏.‏ הוא מוזכר לראשונה בבראשית ב׳:‏14 כאחד מארבעת הנהרות שבעדן.‏ פעמים רבות הוא מכונה ”הנהר” (‏בר ל״א:‏21‏)‏.‏ הוא היווה את הגבול הצפוני של הארץ שניתנה לעם ישראל (‏בר ט״ו:‏18‏)‏.‏

  • פשע‏.‏

    עבירה על חוק מפורש.‏ מילה נרדפת ל”חטא” במקרא (‏תה נ״א:‏3‏)‏.‏

צ

  • צדקה‏.‏

    המונח המקראי מתאר את הדבר הנכון והצודק לפי אמות המידה של אלוהים באשר לטוב ורע (‏בר ט״ו:‏6;‏ דב ו׳:‏25;‏ משל י״א:‏4;‏ צפנ ב׳:‏3‏)‏.‏

  • צום‏.‏

    הימנעות מאכילה לזמן מוגבל.‏ בני ישראל צמו ביום הכיפורים,‏ בעיתות צרה וכאשר נזקקו להדרכת אלוהים.‏ היהודים קבעו ארבעה צומות שנתיים לציון אסונות שאירעו בתולדותיהם (‏עזר ח׳:‏21;‏ ישע נ״ח:‏6‏)‏.‏

  • צופה‏.‏

    מי ששומר מפני נזק אפשרי לאדם או לרכוש,‏ לרוב במשך הלילה,‏ ומשמיע אזהרה לנוכח הסכנה המתקרבת.‏ הצופים בדרך כלל ניצבו על חומות העיר ומגדליה כדי לצפות במי שמתקרבים אל העיר.‏ בהקשר צבאי,‏ הצופה מכונה שומר או זקיף.‏ הנביאים שימשו באופן סמלי כצופים עבור עם ישראל והזהירו מפני ההשמדה הממשמשת ובאה (‏מלב ט׳:‏20;‏ יחז ג׳:‏17‏)‏.‏

  • ציון;‏ הר ציון‏.‏

    שמה של יבוס,‏ עיר המבצר היבוסית,‏ ששכנה על הגבעה הדרומית מזרחית של ירושלים.‏ אחרי שדוד לכד אותה,‏ הוא בנה שם את ביתו המלכותי,‏ והיא נקראה ”עיר דוד” (‏שמב ה׳:‏7,‏ 9‏)‏.‏ ציון הפכה להר קדוש במיוחד ליהוה אחרי שדוד העביר לשם את ארון הברית.‏ מאוחר יותר השם ציון כלל את אזור המקדש על הר המוריה,‏ והוא לעיתים משמש לתיאור העיר ירושלים כולה (‏תה ב׳:‏6‏)‏.‏

  • צרעת;‏ מצורע‏.‏

    מחלת עור קשה.‏ הצרעת המוזכרת בכתבי־הקודש אינה מוגבלת למחלה המוכרת היום בשם זה,‏ מכיוון שלא רק בני אדם יכלו להידבק בה אלא היא גם פשטה בבגדים ובבתים (‏ויק י״ד:‏54‏)‏.‏

ק

  • קב‏.‏

    מידת נפח ליבש השווה ל־22.‏1 ליטר,‏ לפי הנפח המוערך של מידת הבת (‏מלב ו׳:‏25‏)‏.‏

  • קדר‏.‏

    אמן העושה סירים,‏ צלחות וכלים אחרים מחרס.‏ מילה נוספת לקדר במקרא היא ”יוצר”.‏ שליטתו של הקדר בחומר משמשת פעמים רבות להמחשת ריבונותו של יהוה על יחידים ואומות (‏ישע ס״ד:‏8‏)‏.‏

  • קהל‏.‏

    קבוצת אנשים שנקהלה יחדיו למטרה או לפעילות מוגדרות.‏ המונח מתייחס בדרך כלל לעם ישראל (‏מלא ח׳:‏22‏)‏.‏

  • קודש;‏ קדוּשה‏.‏

    תכונה השייכת ליהוה מעצם טבעו;‏ מצב של טוהר מוסרי וקדושה מוחלטים (‏שמ כ״ח:‏36;‏ שמא ב׳:‏2;‏ משל ט׳:‏10;‏ ישע ו׳:‏3‏)‏.‏ ביחס לבני אדם (‏שמ י״ט:‏6;‏ מלב ד׳:‏9‏)‏,‏ לבעלי חיים (‏במד י״ח:‏17‏)‏,‏ לדברים (‏שמ כ״ח:‏38;‏ ל׳:‏25;‏ ויק כ״ז:‏14‏)‏,‏ למקומות (‏שמ ג׳:‏5;‏ ישע כ״ז:‏13‏)‏,‏ לזמנים (‏שמ ט״ז:‏23;‏ ויק כ״ה:‏12‏)‏ ולפעילויות (‏שמ ל״ו:‏4‏)‏,‏ המילים הללו מביעות היבדלות,‏ בלעדיות או הקדשה לאל הקדוש;‏ מצב של הבדלה לשירות יהוה.‏ הן גם מורות על התנהגות אישית טהורה (‏ויק י״ט:‏2;‏ דב כ״ח:‏9‏)‏.‏

  • קודש,‏ ה־‏‏.‏

    המדור הראשון והגדול יותר של המשכן או של המקדש,‏ הנבדל מהמדור הפנימי ביותר,‏ קודש הקודשים.‏ בתוך הקודש במשכן היו מנורת הזהב,‏ מזבח הקטורת המצופה זהב,‏ שולחן לחם הפנים וכלי הזהב;‏ בתוך הקודש בבית המקדש היו מזבח זהב,‏ עשר מנורות זהב ועשרה שולחנות עבור לחם הפנים (‏שמ כ״ו:‏33‏)‏.‏

  • קודש הקודשים‏.‏

    המדור הפנימי ביותר במשכן,‏ ולימים במקדש,‏ אשר בו שכן ארון הברית.‏ לפי תורת משה,‏ היחיד שהורשה להיכנס אל קודש הקודשים היה הכוהן הגדול,‏ וזאת רק פעם בשנה ביום הכיפורים (‏שמ כ״ו:‏33;‏ ויק ט״ז:‏2,‏ 17;‏ מלא ו׳:‏16‏)‏.‏

  • קורבן‏.‏

    זבח הניתן לאלוהים לאות הודיה או הכרה באשמה או על מנת לשוב ליחסים טובים עימו.‏ בני האדם,‏ החל מהבל,‏ הקריבו זבחי נדבה שונים,‏ לרבות בעלי חיים,‏ עד שהקרבתם נדרשה במסגרת הברית שבתורת משה (‏בר ד׳:‏4‏)‏.‏

  • קורבן אשם‏.‏

    קורבן על חטאים אישיים.‏ הוא שונה מעט מקורבנות חטאת אחרים בכך שמטרתו לקיים זכויות ברית מסוימות או להשיג שוב זכויות שהחוטא המתחרט איבד בשל חטאו וכדי לפטור אותו מעונש (‏ויק ז׳:‏37;‏ י״ט:‏22;‏ ישע נ״ג:‏10‏)‏.‏

  • קורבן חטאת‏.‏

    קורבן שהוקרב על חטא שבוצע בשוגג בשל חולשת הבשר הלא־מושלם.‏ המקריבים קורבן חטאת הקריבו בעלי חיים שונים,‏ החל בפר וכלה ביונה,‏ בהתאם למעמדו ולנסיבותיו של האדם הרוצה לכפר על חטאיו (‏ויק ד׳:‏27,‏ 29‏)‏.‏

  • קורבן נדר‏.‏

    מתנת נדבה שהתלוותה לנדרים מסוימים (‏ויק כ״ג:‏38;‏ שמא א׳:‏21‏)‏.‏

  • קורבן תודה‏.‏

    זבח שלמים שמטרתו להלל את אלוהים על מתנותיו ועל חסדו.‏ בשר בעל החיים שהוקרב וכן גם הלחם החמץ והלחם נטול השאור נאכלו.‏ את הבשר היה צריך לאכול באותו היום (‏דהב כ״ט:‏31‏)‏.‏

  • קורבן תנופה‏.‏

    קורבן שבעת הקרבתו הכוהן ככל הנראה הניח את ידיו מתחת לידי המקריב המחזיק את הקורבן והניף או הניע אותן הנה והנה;‏ אפשר גם שהכוהן עצמו הניף את הקורבן.‏ פעולה זו סימלה את הצגת הזבחים ליהוה (‏ויק ז׳:‏30‏)‏.‏

  • קטורת‏.‏

    תערובת של שרפים ארומטיים ובשמים הנשרפת לאט ומפיצה ריח ניחוח.‏ קטורת מיוחדת בעלת ארבעה מרכיבים הוכנה לשימוש במשכן ובמקדש.‏ היא הוקטרה בבוקר ובערב על מזבח הקטורת בתוך המדור המכונה הקודש,‏ וביום הכיפורים הוקטרה בתוך המדור המכונה קודש הקודשים (‏שמ ל׳:‏34,‏ 35;‏ ויק ט״ז:‏13‏)‏.‏

  • קידה;‏ קציעה‏.‏

    מוצר המופק מקליפת עץ הקסיה,‏ או קינמון סיני (‏Cinnamomum cassia‏)‏,‏ המשתייך לאותה משפחה שעימה נמנה גם עץ הקינמון.‏ שימש כבושם וכאחד מרכיבי שמן המשיחה הקדוש (‏שמ ל׳:‏24;‏ תה מ״ה:‏8;‏ יחז כ״ז:‏19‏)‏.‏

  • קינה‏.‏

    יצירה לירית או מוזיקלית המבטאת צער עמוק,‏ כמו יגון על מות חבר או אדם אהוב;‏ הספד (‏שמב א׳:‏17;‏ תה ז׳:‏כתו‏)‏.‏

  • קללה‏.‏

    איום או הבעת רצון שתבוא רעה על מישהו או משהו.‏ היא אינה זהה לניבול פה או להתפרצות זעם.‏ קללה היא בדרך כלל הכרזה רשמית של אמירה או חיזוי רעה,‏ וכאשר היא נאמרת מפי אלוהים או מפי אדם המוסמך לכך,‏ יש לה ערך או תוקף נבואי (‏בר י״ב:‏3;‏ במד כ״ב:‏12‏)‏.‏

  • קלע‏.‏

    רצועת עור או אריג מחומרים כגון גידי חיה,‏ סיבי סוף או שיער.‏ החלק האמצעי הרחב החזיק בתוכו את הקליע,‏ בדרך כלל אבן.‏ קצהו האחד של הקלע נקשר ליד או לפרק כף היד,‏ וקצהו השני הוחזק ביד ושוחרר בעת הנפת הקלע.‏ צבאות של אומות קדומות כללו בשורותיהם גם קַלָּעִים (‏שופ כ׳:‏16;‏ שמא י״ז:‏50‏)‏.‏

  • קנה‏.‏

    מונח המשמש לתיאור מגוון צמחים הגדלים לרוב במים.‏ בדרך כלל הכוונה היא לצמח עבקנה שכיח (‏Arundo donax‏)‏ (‏איו ח׳:‏11;‏ ישע מ״ב:‏3‏)‏.‏ (‏ראה ערך ”‏קנה מידה‏”.‏)‏

  • קנה מידה‏.‏

    אורכו של הקנה ששימש למדידה היה שש אמות.‏ אורכו היה 67.‏2 מטר לפי האמה המקובלת;‏ לפי האמה הארוכה,‏ הוא היה באורך 11.‏3 מטר (‏יחז מ׳:‏3,‏ 5‏)‏.‏

  • קרן‏.‏

    קרניים של בעלי חיים שימשו ככלי שתייה,‏ ככלים לשמן,‏ כמכלים לדיו ולתמרוקים ושימשו גם ככלי מוזיקה או ככלים למתן אות או התרעה (‏שמא ט״ז:‏1,‏ 13;‏ מלא א׳:‏39;‏ יחז ט׳:‏2‏)‏.‏ המילה ”קרן” מסמלת לעיתים כוח,‏ כיבוש וניצחון (‏דב ל״ג:‏17;‏ מיכ ד׳:‏13;‏ זכר א׳:‏19‏)‏.‏

  • קרנות המזבח‏.‏

    בליטות דמויות קרניים הפונות כלפי חוץ מארבע הפינות של מזבחות מסוימים (‏ויק ח׳:‏15;‏ מלא ב׳:‏28‏)‏.‏

ר

  • ראש חודש‏.‏

    היום הראשון בכל חודש בלוח השנה העברי,‏ אשר צוין כיום התכנסות,‏ משתה והקרבת זבחים מיוחדים.‏ בתקופות מאוחרות יותר הוא היה לחג לאומי מיוחד שבו לא נעשתה כל מלאכה (‏במד י׳:‏10;‏ דהב ח׳:‏13‏)‏.‏

  • ראשית‏.‏

    הפירות הראשונים של עונת הקציר;‏ התוצאות או התוצרת הראשונות של כל דבר.‏ יהוה דרש מבני ישראל לתת לו את ביכוריהם,‏ פירותיהם הראשונים,‏ מן האדם,‏ מן הבהמה או מפרי האדמה.‏ כאומה נתנו בני ישראל לאלוהים את ראשית תבואתם ויבולם בחג המצות ובחג השבועות (‏במד ט״ו:‏21;‏ משל ג׳:‏9‏)‏.‏

  • רהב‏.‏

    מונח סמלי המופיע בספרים איוב,‏ תהלים וישעיהו.‏ ההקשר בספר איוב מסייע בזיהוי רהב כמפלצת ים;‏ בהקשרים אחרים מפלצת ים זו מסמלת את מצרים (‏איו ט׳:‏13;‏ תה פ״ז:‏4;‏ ישע ל׳:‏7;‏ נ״א:‏9,‏ 10‏)‏.‏

  • רואה‏.‏

    אדם שהוענקה לו מאת אלוהים היכולת להבחין ברצון האלוהי;‏ מי שעיניו נפקחו לראות או להבין דברים הנסתרים משאר בני האדם.‏ שורש המילה,‏ ”ראה”,‏ פירושו לראות דבר כפשוטו או באופן סמלי.‏ אנשים נהגו ללכת אל הרואה כדי לקבל עצות נבונות לגבי בעיות שונות (‏שמא ט׳:‏9‏)‏.‏

  • רוח‏.‏

    למילה רוח כמה משמעויות.‏ כולן קשורות למה שסמוי מעיני אנוש ומעיד על כוח המצוי בתנועה.‏ הוראתה של המילה היא (‏1)‏ זרם אוויר,‏ (‏2)‏ כוח החיים הפעיל ביצורים ארציים,‏ (‏3)‏ הכוח המניע הנובע מליבו הסמלי של האדם וגורם לו לדבר ולפעול בדרך מסוימת,‏ (‏4)‏ מסרים הנאמרים בהשראת מקור סמוי מן העין,‏ (‏5)‏ יצורים רוחניים ו־(‏6)‏ כוחו הפעיל של אלוהים,‏ כלומר רוח הקודש (‏שמ ל״ה:‏21;‏ מלא כ״ב:‏21;‏ תה נ״א:‏11;‏ ק״ד:‏29‏)‏.‏

  • רוח הקודש‏.‏

    הכוח הפעיל והסמוי מן העין שבו משתמש אלוהים לביצוע רצונו.‏ רוח זו קדושה מכיוון שהיא נובעת מיהוה,‏ אשר הוא טהור וצדיק במידה הנעלה ביותר,‏ ומכיוון שבאמצעותה מגשים אלוהים מטרות קדושות (‏תה נ״א:‏11;‏ ישע ס״ג:‏11‏)‏.‏

  • רימון‏.‏

    פרי בעל שושנה או כתר בצידו העליון,‏ ובתוך קליפתו הקשה מסודרים בצפיפות גרגירים בעלי ציפה עסיסית שבתוכם זרע קטן ורוד או אדום.‏ קישוטים בצורת רימונים עיטרו את שולי מעילו הכחול חסר השרוולים של הכוהן הגדול,‏ וכן גם את כותרות העמודים יכין ובועז בחזית המקדש (‏שמ כ״ח:‏34;‏ במד י״ג:‏23;‏ מלא ז׳:‏18‏)‏.‏

ש

  • שאול‏.‏

    הקבר המשותף של האנושות (‏להבדיל ממקום קבורה יחיד)‏.‏ במקרא הוא מתואר כמקום או כמצב סמלי שבו חדלה כל פעילות או מודעות (‏בר ל״ז:‏35;‏ מ״ז:‏30;‏ קהל ט׳:‏10‏)‏.‏

  • שאור‏.‏

    מרכיב שהוסף לבצק או לנוזלים כדי לגרום לתסיסה;‏ במיוחד חלק שנלקח מבצק שהחמיץ (‏חמץ)‏ ושנשמר מעיסה קודמת (‏שמ י״ב:‏19,‏ 20‏)‏.‏

  • שבועה‏.‏

    הצהרה המאשרת שדבר מה נכון,‏ או הבטחה חגיגית לעשות או לא לעשות דבר מה.‏ שבועה היא בדרך כלל נדר בפני סמכות נעלה,‏ בייחוד בפני אלוהים.‏ יהוה אישש את בריתו עם אברהם באמצעות שבועה (‏בר י״ד:‏22‏)‏.‏

  • שְׁבָט‏.‏

    אחרי גלות בבל,‏ שמו של החודש האחד עשר בלוח השנה העברי הדתי והחודש החמישי בלוח השנה החקלאי.‏ הוא נמשך מאמצע ינואר עד אמצע פברואר (‏זכר א׳:‏7‏)‏.‏

  • שֵׁבֶט;‏ שרביט‏.‏

    מוט או מטה שנישא בידי שליט כאות לסמכותו המלכותית (‏בר מ״ט:‏10‏)‏.‏

  • שבת‏.‏

    המילה נגזרת משורש שפירושו ”לנוח;‏ לחדול”.‏ היום השביעי בשבוע העברי (‏משקיעת החמה ביום שישי ועד שקיעת החמה ביום שלמחרת)‏.‏ מספר ימי חג במהלך השנה,‏ וגם השנה השביעית והשנה החמישים,‏ נקראו שבתות.‏ ביום השבת אסורה הייתה כל מלאכה,‏ מלבד עבודות הכהונה במקדש.‏ בשנות שבת (‏שנות שמיטה)‏ אסור היה לעבד את האדמה,‏ ואסור היה ליהודי לתבוע תשלום חובות מיהודי (‏שמ כ׳:‏8;‏ ויק כ״ה:‏4‏)‏.‏

  • שדים‏.‏

    יצורים רוחניים מרושעים,‏ סמויים מן העין,‏ בעלי כוחות על־אנושיים.‏ הם מכונים ”בני האלוהים” בבראשית ו׳:‏2‏,‏ ולא נבראו מרושעים;‏ הם היו מלאכים שהפכו לאויבי אלוהים כאשר המרו את פיו בימי נוח וחָברו לשטן במרדו נגד יהוה (‏דב ל״ב:‏17‏)‏.‏

  • שוהם‏.‏

    אבן חן יקרה למחצה,‏ סוג קשה של האבן אגט,‏ או צורה מפוספסת של האבן כדכוד (‏כַּלְקֶדוֹן)‏.‏ לשוהם שכבות לבנות שביניהן שכבות שחורות,‏ חומות,‏ אדומות,‏ אפורות או ירוקות.‏ האבן שובצה בבגדיו המיוחדים של הכוהן הגדול (‏שמ כ״ח:‏9,‏ 12;‏ דהא כ״ט:‏2;‏ איו כ״ח:‏16‏)‏.‏

  • שומרון‏.‏

    שומרון הייתה עיר הבירה של ממלכת ישראל הצפונית בת עשרת השבטים במשך כ־200 שנה,‏ וגם שטח הממלכה כולה נקרא בשם זה.‏ העיר נבנתה על הר שנקרא גם הוא שומרון (‏מלא ט״ז:‏24‏)‏.‏

  • שומרונים‏.‏

    בתחילה כינוים של בני ישראל שהתגוררו בתחומי הממלכה הצפונית בת עשרת השבטים,‏ אך לאחר כיבוש שומרון בידי האשורים ב־740 לפה”ס כינוי זה כלל גם את הנוכרים שהובאו לשם על־ידי האשורים (‏מלב י״ז:‏29‏)‏.‏

  • שופטים‏.‏

    גברים שהקים יהוה כדי להושיע את עמו לפני תקופת המלכים (‏שופ ב׳:‏16‏)‏.‏

  • שטן‏.‏

    פירוש המילה הוא ”מתנגד”.‏ כשהיא מיודעת,‏ הכוונה היא לאויבו הראשי של אלוהים (‏איו א׳:‏6‏)‏.‏

  • שיר המעלות‏.‏

    הכתובת המופיעה במזמורים ק״כ עד קל”ד בתהלים.‏ ישנן דעות שונות לגבי משמעות הביטוי,‏ אך רבים סבורים כי את 15 המזמורים הללו שרו בשמחה בני ישראל בעודם ’‏עולים’‏ לעבוד את אלוהים בירושלים,‏ השוכנת בין הרי יהודה,‏ לרגל שלושת החגים השנתיים הגדולים.‏

  • שלל‏.‏

    רכוש אישי או ציוד ביתי,‏ מקנה או פריטים אחרים בעלי ערך הנתפסים כביזה אחרי תבוסת אויב (‏יהו ז׳:‏21;‏ כ״ב:‏8‏)‏.‏

  • שמינית‏.‏

    מונח שאולי מתייחס למשלב או מוֹדוּס מוזיקלי נמוך.‏ בהקשר לכלי נגינה,‏ המילה ככל הנראה התייחסה לאלה שהפיקו את צלילי הבס בסולם המוזיקלי.‏ בהקשר לשירה,‏ היא ככל הנראה נגעה לליווי מוזיקלי בטווח הנמוך,‏ ושרו אותו בהתאם (‏דהא ט״ו:‏21;‏ תה ו׳:‏כתו;‏ י״ב:‏כתו‏)‏.‏

  • שק‏.‏

    אריג גס ששימש להכנת שקים,‏ כגון שקים לאחסון דגן.‏ בדרך כלל ארגו אותו משער עיזים כהה,‏ ונהוג היה ללבוש אותו לאות אבל (‏בר ל״ז:‏34‏)‏.‏

  • שקל‏.‏

    יחידת המשקל והכסף העברית הבסיסית.‏ משקלו של השקל היה 4.‏11 גרם.‏ ייתכן שהביטוי ”השקל המקובל במקום הקדוש” שימש להדגשת הצורך במשקל מדויק או כדי לציין שהמשקל צריך להתאים למשקל תקני שנשמר במשכן.‏ אפשר שהיה גם שקל מלכותי (‏השונה מהשקל הרגיל)‏ או משקולת תקנית שנשמרה בארמון המלך (‏שמ ל׳:‏13‏)‏.‏

  • שריון‏.‏

    לבוש שהחיילים לבשו כדי להגן על גופם.‏ הוא כלל קסדה,‏ שריון קשקשים,‏ חגורה,‏ מגיני שוקיים ומגן (‏שמא ל״א:‏9‏)‏.‏

  • שרפים‏.‏

    יצורים רוחניים הניצבים סביב כיסא יהוה בשמיים.‏ פירוש המילה הוא ”בוערים” (‏ישע ו׳:‏2,‏ 6‏)‏.‏

  • שתי‏.‏

    חוטים באריגה הנמתחים לאורכו של הבד.‏ חוטי הרוחב הנארגים לסירוגין מעל ומתחת לחוטי השתי בזווית ישרה נקראים חוטי הערב (‏שופ ט״ז:‏13‏)‏.‏

ת

  • תהלים,‏ מזמור‏.‏

    שיר תהילה לאלוהים.‏ למזמורי התהלים היו לחנים,‏ ועובדי אלוהים שרו אותם גם כחלק מעבודת יהוה אלוהים במקדש שבירושלים.‏

  • תורת משה‏.‏

    התורה שנתן יהוה לבני ישראל באמצעות משה במדבר סיני ב־1513 לפה”ס.‏ חמשת הספרים הראשונים שבמקרא בדרך כלל נקראים התורה (‏יהו כ״ג:‏6‏)‏.‏

  • תמוז‏.‏

    ‏(‏1)‏ שמו של האל אשר אותו ביכו נשות ירושלים הלא נאמנות.‏ יש המשערים שתמוז היה במקור מלך אשר לאחר מותו רומם לדרגת אל.‏ בטקסט שומרי מכונה תמוז בשם דוּמוּזִי ומזוהה כבן זוגה או כמאהבה של אלת הפריון אִינָנָה (‏אישתר הבבלית)‏ (‏יחז ח׳:‏14‏)‏.‏ (‏2)‏ אחרי גלות בבל,‏ שמו של החודש הרביעי בלוח השנה העברי הירחי והחודש העשירי בלוח השנה החקלאי.‏ הוא נמשך מאמצע יוני עד אמצע יולי.‏

  • תרפים‏.‏

    אלי או אלילי משפחה,‏ שלעיתים נועצו בהם לניחוש,‏ או למציאת סימנים (‏יחז כ״א:‏21‏)‏.‏ יש שהיו בגודל ובצורת אדם,‏ ויש שהיו קטנים בהרבה (‏בר ל״א:‏34;‏ שמא י״ט:‏13,‏ 16‏)‏.‏ ממצאים ארכיאולוגיים מארם נהריים (‏מסופוטמיה)‏ מרמזים שהחזקת פסלי התרפים נגעה להחלטה מי יקבל את ירושת המשפחה (‏הדבר אולי מסביר מדוע לקחה רחל את התרפים של אביה)‏.‏ זה לא היה המנהג המקובל בישראל,‏ אף כי שימוש אלילי בתרפים היה קיים בימי השופטים ואולי גם בימי המלכים,‏ והם היו בין הפריטים שהשמיד המלך הנאמן יאשיהו (‏שופ י״ז:‏5;‏ מלב כ״ג:‏24;‏ הוש ג׳:‏4‏)‏.‏

  • תרשיש,‏ אוניות‏.‏

    בתחילה שימש המונח לתיאור אוניות שהפליגו אל תרשיש העתיקה (‏כיום ספרד)‏.‏ נראה כי בסופו של דבר ציין המונח אוניות גדולות המסוגלות להפליג למרחקים.‏ שלמה ויהושפט החזיקו אוניות כאלה למטרות מסחר (‏מלא ט׳:‏26;‏ י׳:‏22;‏ כ״ב:‏48‏)‏.‏

  • תשרי‏.‏

    ‏(‏ראה ערך ”‏איתנים‏”.‏)‏