המוות הוא נושא כאוב. רבים נמנעים מלדבר עליו. אך במוקדם או במאוחר כולנו צריכים להתמודד עם המוות. הכאב הנלווה לו חד וקשה.‏

שום דבר אינו יכול להכין אותנו לקראת מותו של הורה, בן זוג או ילד. אסון עלול לפקוד את האדם במפתיע או לייסרו במשך תקופה ארוכה. כך או כך, לא ניתן לחמוק מהכאב הנלווה למוות, והמחשבה שאין דרך חזרה עלולה למוטט את הפרט.‏

אנטוניו, אשר איבד את אביו בתאונת דרכים, אמר: ”זה כאילו מישהו נעל את כל הדלתות והחלונות של ביתך ולקח את המפתחות. אתה לא יכול לחזור הביתה, אפילו לא לרגע. כל מה שנשאר לך זה רק זיכרונות. זו המציאות החדשה. למרות שאתה מנסה להתכחש למצב — כי הוא נראה לך כל כך לא הוגן — אתה לא יכול לעשות שום דבר כדי לשנות אותו”.‏

דורותי חוותה אובדן דומה כאשר התאלמנה בגיל 47. היא החליטה למצוא תשובות לשאלותיה. בתור מורה בבית־ספר של יום ראשון בכנסייה היא לא חשבה שהמוות הוא סוף מוחלט. אך לא היו בידה תשובות ברורות בנושא. ”מה קורה לנו לאחר מותנו?” היא שאלה את הכומר האנגליקני של כנסייתה. ”אף אחד אינו באמת יודע”, הוא השיב. ”נצטרך לחכות ולראות”.‏

האם הדרך היחידה לדעת את התשובה היא ”לחכות ולראות”? היש דרך לדעת בוודאות אם המוות הוא סוף מוחלט?‏