המטמון נתגלה במרס 1961.‏ הוא היה חבוי בכוך במערה ועטוף במחצלת.‏ היו בו למעלה מ־400 חפצים,‏ שרובם עשויים מנחושת.‏ בין הפריטים נמצאו כתרים,‏ שרביטים,‏ כלי עבודה וכלי נשק.‏ תגלית זו מעניינת במיוחד את קוראי המקרא לאור הכתוב בבראשית ד׳:‏22 לגבי תוּבַל קין,‏ שהיה ”לוטש כל חורש נחושת וברזל”.‏

ישנן עדיין שאלות לא־פתורות רבות לגבי מקור המטמון ונסיבות הטמנתו.‏ אולם ממצאים אלה מעידים על כך שכרייה,‏ התכה ויציקה של נחושת היו מלאכות נפוצות בארצות המקרא עוד מימי קדם.‏

כאשר עמדו בני ישראל להיכנס לארץ המובטחת,‏ אמר להם משה:‏ ”מהרריה [של הארץ] תחצוב נחושת” (‏דברים ח׳:‏7–9‏)‏.‏ ארכיאולוגים מצאו בישראל ובירדן מספר אתרי כרייה והתכה קדומים,‏ כגון פינן,‏ תמנע וח׳רבת א־נחס.‏ מה התגלה באתרים אלה?‏

בסביבות פינן ותמנע פזורים פירי כרייה רדודים,‏ שבהם הפיקו נחושת במשך 000,‏2 שנה לכל הפחות.‏ גם כיום ניתן למצוא באזור אבני נחושת ירקרקות.‏ כדי להפיק נחושת חצבו הכורים הקדומים בעמל רב בשכבות הסלע הגלויות בעזרת כלי אבן.‏ כאשר לא נותרה עוד נחושת בשכבות החיצוניות,‏ הם חצבו לעומק בעזרת כלי מתכת.‏ הם הרחיבו מערות ויצרו מנהרות ופירים עמוקים.‏ בספר איוב מתוארת מלאכת כרייה כזו (‏איוב כ״ח:‏2–11‏)‏.‏ המלאכה הייתה כרוכה בעבודה פיזית קשה.‏ מעניין לציין שבין המאה השלישית לחמישית לספירה נהגו השליטים הרומים לשלוח פושעים בזויים ואסירים אחרים לעבודות כפייה במכרות הנחושת בפינן.‏

בח’‏רבת א־נחס (‏”חורבות הנחושת”)‏ נמצאו כמויות אדירות של סיגים,‏ דבר המצביע על כך שבמקום הותכה נחושת בהיקף מסחרי.‏ חוקרים סבורים שהביאו לשם עפרות מפינן,‏ מתמנע וממכרות סמוכים אחרים.‏ על מנת לחלץ את  הנחושת מן העפרה העלו את טמפרטורת האש לכ־200,‏1 מעלות צלזיוס בעזרת מפוחי אוויר למשך שמונה עד עשר שעות.‏ לרוב נדרשו חמישה קילוגרמים של עפרה כדי להפיק כקילוגרם נחושת.‏ אחרי כן ניתן היה ליצור מן הנחושת חפצים שונים.‏

בהר סיני הורה יהוה אלוהים לבני ישראל להשתמש בנחושת בבניית המשכן,‏ ומאוחר יותר הם השתמשו במתכת זו גם בבניית המקדש בירושלים (‏שמות,‏ פרק כ״ז‏)‏.‏ ייתכן שהיה לבני ישראל ידע כלשהו בעבודות מתכת עוד לפני שהגיעו למצרים או שהם רכשו ידע זה במהלך שהותם שם.‏ לאחר יציאתם ממצרים כבר היה ביכולתם ליצור עגל ממתכת.‏ הם גם היו מסוגלים ליצור את כלי הנחושת הרבים שנדרשו לפולחן המשכן — למשל,‏ הכיור הגדול,‏ הסירים,‏ הכפות,‏ היעים והמזלגות (‏שמות ל״ב:‏4‏)‏.‏

מאוחר יותר במהלך נדודיהם במדבר התלוננו בני העם על המן ועל המחסור במים.‏ ייתכן שהיה זה באזור פונון (‏ככל הנראה פינן של ימינו)‏,‏ אזור עשיר בנחושת.‏ יהוה העניש אותם ושלח נחשים ארסיים שהביאו למותם של רבים.‏ בני ישראל גילו חרטה,‏ ומשה פנה בשמם ליהוה.‏ בעקבות זאת הורה אלוהים למשה להכין נחש נחושת ולתלותו על עמוד גבוה.‏ הכתוב מוסר:‏ ”והיה אם נשך הנחש את איש והביט אל נחש הנחושת,‏ וחי” (‏במדבר כ״א:‏4–10;‏ ל״ג:‏43‏)‏.‏

שלמה המלך השתמש בכמות עצומה של נחושת ליצירת פריטים שונים במקדש בירושלים.‏ מרבית הנחושת הושגה מהארמים במהלך כיבושיו של דוד אביו (‏דברי הימים א׳.‏ י״ח:‏6–8‏)‏.‏ ’‏הים המוצק’‏,‏ כיור נחושת ענק ששימש את הכוהנים לרחצה,‏ היה בעל קיבולת של 000,‏66 ליטר,‏ וייתכן ששקל כ־30 טון (‏מלכים א׳.‏ ז׳:‏23–26,‏ 44–46‏)‏.‏ כמו כן,‏ בכניסה לבית המקדש ניצבו שני עמודים כבירים מנחושת.‏ גובהם היה 8 מטרים ועל גביהם היו כותרות שגובהן 2.‏2 מטרים.‏ העמודים היו חלולים — עוביים 5.‏7 סנטימטר וקוטרם 7.‏1 מטרים (‏מלכים א׳.‏ ז׳:‏15,‏ 16;‏ דברי הימים ב׳.‏ ד׳:‏17‏)‏.‏ תאר לעצמך איזו כמות אדירה של נחושת נדרשה ליצירת הפריטים הללו בלבד.‏

בימי המקרא נעשה שימוש נרחב בנחושת גם בחיי היומיום.‏ לדוגמה,‏ כתבי־הקודש מזכירים כלי נשק,‏ שלשלאות,‏ כלי נגינה ודלתות שהוכנו מנחושת (‏שמואל א׳.‏ י״ז:‏5,‏ 6;‏ מלכים ב׳.‏ כ״ה:‏7;‏ דברי הימים א׳.‏ ט״ו:‏19;‏ תהלים ק״ז:‏16‏)‏.‏ ישוע הזכיר את הנחושת כאמצעי תשלום,‏ והשליח פאולוס כתב על אודות ”אלכסנדר חרש הנחושת” (‏מתי י׳:‏9;‏ טימותיאוס ב׳.‏ ד׳:‏14‏)‏.‏

הארכיאולוגים וההיסטוריונים ממשיכים לחפש מענה לשאלות הרבות לגבי מקורות הנחושת בימי המקרא,‏ ומטמון נחל משמר נותר בגדר תעלומה.‏ על כל פנים,‏ כפי שעולה מן המקרא,‏ הארץ שבני ישראל ירשו אכן הייתה ”ארץ טובה,‏ .‏.‏.‏ ומהרריה [חצבו] נחושת” (‏דברים ח׳:‏7–9‏)‏.‏