אוצר זה נתגלה בשלהי דצמבר 1922,‏ כאשר האקדמאי הגיאורגי איוון ג׳אוואחישווילי חקר כיצד התפתח האלף־בית הגיאורגי.‏ במהלך המחקר שלו הזדמן לו לבחון עותק של התלמוד הירושלמי,‏ והוא שם לב שמתחת לכתב העברי ישנו טקסט גיאורגי מחוק חלקית.‏ *

הטקסט שהיה ”חבוי” מתחת לכתב העברי של התלמוד הוא קטע מתוך העתק של ספר ירמיהו המתוארך למאה החמישית לספירה.‏ לפני שנתגלה ממצא זה,‏ כתב היד המקראי העתיק ביותר בגיאורגית שהיה אז בנמצא היה מן המאה התשיעית לספירה.‏ תוך זמן קצר נמצאו כתבי יד של ספרים מקראיים אחרים המתוארכים למאה החמישית ואף לתקופה מוקדמת יותר.‏ התוכל לשער בנפשך עד כמה מרגש היה זה לגלות כתבי יד מקראיים שנכתבו רק כמה מאות שנים לאחר ימי ישוע והשליחים?‏

מי עמד מאחורי מלאכת התרגום?‏ האם מדובר במתרגם אחד או בקבוצת מתרגמים מסורים?‏ עד כה לא נתגלו מסמכים היסטוריים המספקים מענה לשאלות האלה.‏ בכל אופן,‏ אין ספק שהמקרא או חלקים ממנו תורגמו לגיאורגית כבר במאה הרביעית ושדבר־אלוהים עמד לרשות העם הגיאורגי בשפתם או לפחות היה מוכר להם כבר מאז.‏

מקרה הממחיש את מידת היכרותו של העם הגיאורגי עם כתבי־הקודש מתועד בספר מות הקדושים של המלכה שושניק הקדושה ‏(‏בלעז)‏,‏ שנכתב ככל הנראה בסוף המאה החמישית.‏ בתארו את סיפורה הטרגי של המלכה,‏ מצטט המחבר ישירות מתוך תהלים,‏ ספרי הבשורה וספרים אחרים במקרא או מתייחס לפסוקים שונים בעקיפין.‏ הוא גם מציין שוורזקן,‏ בעלה של שושניק שהיה מושל הממלכה הגיאורגית קרטלי,‏ נטש את הנצרות ואימץ את הדת הזורואסטרית הפרסית בניסיון להפיס את דעתם של שליטי פרס;‏ הוא גם דרש מאשתו לנהוג כמותו.‏ על־פי הספר,‏ היא סירבה להתכחש  לאמונתה ובימיה האחרונים שאבה נחמה מתוך כתבי־הקודש.‏

מאז המאה החמישית לא פסקה מלאכת התרגום וההעתקה של המקרא לגיאורגית.‏ כתבי היד המקראיים הרבים שנכתבו בגיאורגית מעידים על כך שמעתיקים ומתרגמים מסורים השקיעו מאמצים חרוצים במלאכתם.‏ נבחן כעת את הסיפור המרתק של תרגום המקרא והדפסתו.‏

‏”אני גיורגי,‏ נזיר פשוט,‏ תרגמתי את ספר תהלים מיוונית חדשה לגיאורגית בשקדנות ובעמל רב”.‏ אלו הם דבריו של גיורגי מטאצמינדלי,‏ נזיר גיאורגי מן המאה ה־11.‏ מדוע היה צריך לתרגם את המקרא אם כבר היה קיים תרגום לגיאורגית זה מאות שנים?‏

במאה ה־11 רק מעטים מבין כתבי היד הקדומים של המקרא בגיאורגית היו עדיין בני־השגה.‏ חלק מהספרים אבדו לחלוטין.‏ כמו כן,‏ השפה השתנתה במידת מה,‏ ולכן הקוראים התקשו להבין את כתבי היד הקדומים יותר.‏ אומנם היו מספר מתרגמים שעשו מאמצים לשחזר את המקרא הגיאורגי,‏ אך תרומתו של גיורגי לכך הייתה הנכבדת ביותר.‏ הוא השווה גרסאות גיאורגיות שעמדו לרשותו עם כתבי יד יווניים ותרגם חלקים חסרים,‏ ואף ספרים שלמים.‏ במהלך היום הוא מילא אחר מחויבויותיו בתור ראש מנזר,‏ ובלילה הוא תרגם את המקרא.‏

אפרם מצירה,‏ שהיה בן דורו,‏ קידם את מלאכתו של גיורגי צעד אחד קדימה.‏ הוא חיבר סוג של מדריך למתרגמים,‏ אשר כלל עקרונות תרגום בסיסיים,‏ כגון שימוש בשפת המקור כאשר הדבר אפשרי והיצמדות לטקסט המקור מבלי לגרוע מהטבעיות.‏ הוא גם היה הראשון שהוסיף הערות שוליים והפניות לתרגומים בגיאורגית.‏ אפרם יצר תרגום חדש לגמרי של מספר ספרים במקרא.‏ פעילותם של גיורגי ואפרם הכשירה את הקרקע להמשך מלאכת התרגום.‏

במאה שלאחר מכן שגשגה תעשיית הספרים ככלל בגיאורגיה.‏ נוסדו אקדמיות בערים גלאתי ואיקלטו.‏ מרבית החוקרים סבורים שהתרגום הנודע בשם ביבלייה גלאתי,‏ המצוי כעת במרכז הלאומי לכתבי־יד של גיאורגיה,‏ הוא תרגום מקרא חדש לחלוטין שתורגם על־ידי אחד מהלמדנים בגלאתי או באיקלטו.‏

איזו השפעה הייתה למלאכת תרגום המקרא על העם הגיאורגי?‏ במאה ה־12 חיבר המשורר הגיאורגי שותא רוסתוילי את הפואמה עוטה עור הנמר,‏ יצירה שנודעה לה השפעה כה רבה במהלך הדורות עד כי זכתה לכינוי ”המקרא השני של הגיאורגים”.‏ הלמדן הגיאורגי בן דורנו ק.‏ קקלידזה ציין שאם רוסתוילי ציטט ישירות מן המקרא ואם לאו,‏ ”חלק מהדברים  שכתב משקפים בצורה ישירה פרשות מקראיות שונות”.‏ הפואמה אומנם בעלת נופך רומנטי מוקצן אך היא גם עוסקת רבות בנושאים כמו חברות אמת,‏ נדיבות לב,‏ יחס של כבוד לנשים ואהבה לא־אנוכית לזרים.‏ ערכים אלה ואחרים,‏ המצויים גם במקרא,‏ השפיעו במרוצת הדורות בצורה ניכרת על אופן חשיבתם של הגיאורגים,‏ ועד היום הם נתפסים בעיניהם כאמות מידה מוסריות.‏

בשלהי המאה ה־17 השתוקקה משפחת המלוכה הגיאורגית שהמקרא יובא לדפוס.‏ לשם כך הקים המלך וחטנג השישי בית דפוס בעיר הבירה טביליסי.‏ אולם הטקסט המקראי לא היה מוכן להדפסה.‏ במובן מסוים המקרא הגיאורגי שוב היה חבוי.‏ כתבי יד לא־שלמים של חלקים מהמקרא הם כל מה שהיה בנמצא,‏ והשפה הייתה ארכאית.‏ מלאכת העריכה והשחזור של הטקסט המקראי הופקדה בידי הבלשן המומחה סולחן־סבה אורבליאני.‏

אורבליאני ביצע את מלאכתו במסירות.‏ הוא היה בקי במספר שפות,‏ לרבות יוונית ולטינית,‏ ובזכות כך היה ביכולתו להיעזר במקורות שונים בנוסף לכתבי היד הקיימים בגיאורגית.‏ עם זאת,‏ הכנסייה הגיאורגית האורתודוקסית לא ראתה בעין יפה את הגישה הנאורה שלו.‏ הכמורה האשימה אותו בבגידה בכנסייה והצליחה לשכנע את המלך לעצור את מלאכת תרגום המקרא.‏ על־פי מקורות גיאורגיים מסוימים,‏ באחת מוועידות הכנסייה הכריחו חברי הכמורה את אורבליאני לשרוף את המקרא שעמל על תרגומו במשך שנים!‏

ראוי לציין שאחד ההעתקים של כתב היד מצחטה המכונה גם ביבלייה סבה,‏ ששרד עד ימינו,‏ מכיל את הערותיו של אורבליאני בכתב ידו.‏ אך יש המטילים ספק בכך שזהו נוסח המקרא שנגדו יצאה הכמורה.‏ רק הנספחים מיוחסים לו בוודאות.‏

חרף הקשיים נותרה הדפסת המקרא בעדיפות גבוהה בעיני כמה מבני משפחת המלוכה.‏ בין השנים 1705 ל־1711 יצאו מתחת מכבש הדפוס חלקים שונים של המקרא.‏ תודות למאמציהם של הנסיכים הגיאורגים,‏ וחושטי ובקארי,‏ יצא לבסוף המקרא בשלמותו לאור ב־1743.‏ לא ניתן היה עוד להסתירו!‏