דמיין לעצמך שאתה משיחי החי במאה הראשונה.‏ זה עתה קיבלה קהילתך איגרת מאת השליח פאולוס.‏ בעודך מקשיב להקראתה,‏ אתה שם לב שפאולוס מצטט לא אחת מן ”הכתבים הקדושים”,‏ כלומר מהתנ״ך (‏טימותיאוס ב׳.‏ ג׳:‏15‏)‏.‏ ’‏הייתי רוצה מאוד לראות מהיכן הוא מצטט’‏,‏ אתה חושב לעצמך.‏ אך זה לא כל כך פשוט.‏ מדוע?‏

שים לב כיצד נראו כתבי היד של ”הכתבים הקדושים” שהיו בנמצא בזמנו של פאולוס.‏ אחד מהם מוצג כאן — קטע מספר ישעיהו במגילות ים המלח.‏ במה אתה מבחין?‏ במִקשה אחת של טקסט!‏ אין סימני פיסוק וניקוד ואין חלוקה לפרקים ופסוקים כפי שיש לנו כיום.‏

כותבי המקרא לא חילקו את המסר שבפיהם לפרקים או פסוקים.‏ הם פשוט העלו על הכתב את כל המסר שנתן להם אלוהים כך שגם הקוראים יקבלו את המסר בשלמותו,‏ ולא רק חלקים בודדים ממנו.‏ האם לא כך היית רוצה לקבל מכתב חשוב מאדם אהוב?‏ בדרך זו יתאפשר לך לקרוא את כל המכתב,‏ ולא רק קטעים ממנו.‏

אך נוצר קושי בשל היעדר חלוקה לפרקים או פסוקים.‏ לכן כשפאולוס הזכיר ציטוט כלשהו,‏ הוא יכול היה רק להשתמש במילים כגון,‏ ”ככתוב” או ”כפי שחזה ישעיהו” (‏רומים ג׳:‏10;‏ ט׳:‏29‏)‏.‏ כמו כן,‏ היה קשה למצוא ציטוטים אלה אם לא היית מכיר היטב את כל ”הכתבים הקדושים”.‏

יתר על כן,‏ ”הכתבים הקדושים” הללו לא הסתכמו רק במסר אחד מאלוהים.‏ כבר בסוף המאה הראשונה לספירה היו הם חלק מאוסף של 66 ספרים נפרדים!‏ משום כך רוב קוראי המקרא כיום שמחים שהוא מחולק לפרקים ופסוקים,‏ כך עולה בידם למצוא מידע ספציפי,‏ כמו ציטוטיו הרבים של פאולוס באיגרותיו.‏

לכן אפשר שתשאל:‏ ’‏מי חילק את המקרא לפרקים ומי מספר את הפסוקים?‏’‏

חלוקת המקרא לפרקים נזקפת לזכותו של הכומר האנגלי סטפן לנגטון,‏ שלימים הפך לארכיבישוף של קנטרברי.‏ הוא ביצע זאת בתחילת המאה ה־13,‏ כשהיה מורה באוניברסיטת פריז שבצרפת.‏

טרם ימיו של לנגטון ניסו חוקרים שיטות שונות לחלוקת המקרא לקטעים קטנים יותר או לפרקים,‏ ככל הנראה בעיקר למטרות עיון.‏ אין ספק שהיה זה הרבה יותר קל עבורם לחפש קטע מסוים בפרק אחד במקום בספר שלם,‏ למשל בספר ישעיהו המכיל 66 פרקים.‏

אך כל זה יצר בעיה.‏ החוקרים המציאו שיטות חלוקה רבות,‏ שונות ולא־אחידות.‏ לפי אחת השיטות,‏ חולק ספר הבשורה על־פי מרקוס לקרוב ל־50 פרקים,‏ ולא ל־16 כפי שזה מחולק כיום.‏ בתקופתו של לנגטון היו בפריז סטודנטים שהגיעו מארצות רבות,‏ וכל אחד הביא עמו מקרא מארץ מולדתו.‏ אך המרצים והתלמידים לא יכלו לחלוק ביניהם את אותן ההפניות.‏  מדוע?‏ מפני שלא הייתה התאמה בחלוקת הפרקים בכתבי היד שלהם.‏

משום כך פיתח לנגטון חלוקת פרקים חדשה.‏ שיטה זו ”שבתה את לבם של הקוראים והסופרים”,‏ מציין ספר הספרים — תולדות המקרא ‏(‏The Book—A History of the Bible)‏, והיא ”התפשטה במהירות ברחבי אירופה”.‏ הוא יצר את חלוקת הפרקים הקיימת כיום ברוב ספרי המקרא.‏

בערך 300 שנה מאוחר יותר,‏ באמצע המאה ה־16,‏ המדפיס והחוקר הצרפתי הנודע רובֶּר אֶטיאֵן שינה את החלוקה לקלה אף יותר.‏ מטרתו הייתה להפוך את לימוד המקרא לנחלת הכלל.‏ הוא הבין עד כמה מועיל יהיה זה ליצור שיטה אחידה של חלוקה לפרקים וגם לפסוקים.‏

אטיאן לא היה הראשון שהגה את הרעיון לחלק את הטקסט המקראי לפסוקים.‏ אחרים עשו זאת לפניו.‏ לדוגמה,‏ מאות שנים קודם לכן חילקו מעתיקים יהודים את התנ״ך כולו לפסוקים אך לא לפרקים.‏ אולם כפי שקרה בתהליך חלוקת הפרקים,‏ לא הייתה שיטה אחידה אחת.‏

אטיאן יצר חלוקה חדשה של פסוקים בכתבי־הקודש היווניים,‏ המכונים בפי רבים ”הברית החדשה”,‏ ומיזג אותם עם אלו שכבר היו קיימים בתנ״ך.‏ בשנת 1553 הוא הוציא לאור את המקרא השלם הראשון (‏מהדורה בצרפתית)‏,‏ שבו חלוקת הפרקים והפסוקים דמתה בבסיסה לחלוקה הנהוגה במרבית ספרי המקרא הנמצאים כיום בשימוש.‏ היו שמתחו ביקורת וטענו שהפסוקים פיצלו את הטקסט המקראי למקטעים,‏ ושכך מתקבל הרושם שהמשפטים מנותקים ותלושים מהקשרם.‏ למרות זאת,‏ שיטה זו אומצה במהירות על־ידי מדפיסים אחרים.‏

זה נראה רעיון כל כך פשוט לחלק את המקרא לפרקים ופסוקים.‏ כך כל פסוק ופסוק מקבל ”כתובת” מיוחדת — כמו מיקוד.‏ אמת,‏ החלוקה לפרקים ופסוקים לא נעשתה בהשראת אלוהים,‏ ולעיתים היא קוטעת את הטקסט המקראי במקומות מוזרים.‏ אך החלוקה מקלה עלינו לאתר ציטוטים ולסמן פסוקים הנוגעים ללבנו או לחלוק אותם עם אחרים — כמו שאנחנו מסמנים במסמך או בספר ביטויים או משפטים שאנו רוצים לזכור במיוחד.‏

אף־על־פי שחלוקה זו לפרקים ופסוקים נוחה למדי,‏ זכור תמיד שחשוב לראות את התמונה הכוללת — להבין את מסר אלוהים במלואו.‏ סגל לעצמך את ההרגל לבחון את ההקשר במקום רק לקרוא פסוקים בודדים.‏ הרגל זה יעזור לך להבין יותר ויותר את כל ”הכתבים הקדושים היכולים להחכימך לישועה” (‏טימותיאוס ב׳.‏ ג׳:‏15‏)‏.‏