נולדתי בשנת 1948 בכפר קטן בדרום־מערב ניגריה.‏ באותה תקופה דודי מוסטפה,‏ אחיו הקטן של אבי,‏ נטבל כאחד מעדי־יהוה,‏ ולאחר מכן גם אחי הבכור ווהאבי נטבל.‏ בגיל תשע איבדתי את אבי.‏ הייתי שבור.‏ אבל ווהאבי סיפר לי שיבוא יום שנראה שוב את אבא.‏ הרעיון הזה נגע לליבי וגרם לי לרצות ללמוד את המקרא.‏ נטבלתי בשנת 1963,‏ וזמן מה לאחר מכן גם שלושת אחיי האחרים נטבלו.‏

בשנת 1965 עברתי לגור עם אחי הגדול וילסון בעיר לאגוס,‏ ושם התיידדתי עם חלוצים רגילים בקהילת איגבובי.‏ הם היו כל כך שמחים ונלהבים,‏ ודוגמתם השפיעה עליי עמוקות.‏ בינואר 1968 גם אני התחלתי לשרת כחלוץ.‏

אח ששירת בבית־אל,‏ אלברט אולוגבבי,‏ ארגן ישיבה מיוחדת עם האחים הצעירים והסביר שיש צורך בחלוצים מיוחדים בצפון ניגריה.‏ אני זוכר עד היום את המילים הממריצות שהוא אמר לנו:‏ ”‏אתם צעירים ואתם יכולים להשתמש בזמן ובכוחות שלכם בשביל יהוה.‏ השדה פתוח בפניכם!‏”‏ דבריו  עודדו אותי לחקות את רוח ההתנדבות של הנביא ישעיהו,‏ והחלטתי להגיש בקשה לחלוציות מיוחדת (‏יש׳ ו׳:‏8‏)‏.‏

במאי 1968 התמניתי לשרת כחלוץ מיוחד בקנוֹ,‏ עיר גדולה בצפון ניגריה.‏ זה היה בתקופת מלחמת ביאפרה (‏1967–1970)‏.‏ באותה שנה צפון המדינה היה מוקד המלחמה,‏ ולאחר מכן היא עברה למזרח.‏ אח בעל כוונות טובות ניסה לשכנע אותי לסרב למשימה,‏ אבל אמרתי לו:‏ ”‏תודה לך על הדאגה,‏ אבל אם יהוה רוצה שאשרת שם,‏ אני בטוח שהוא יהיה איתי”‏.‏

המצב בקנו היה איום ונורא.‏ מלחמת האזרחים הרסה את העיר.‏ בשירות ראינו את גופות הנרצחים מוטלות ברחובות.‏ לפני המלחמה היו בעיר כמה קהילות,‏ אבל רוב האחים ברחו.‏ נשארו פחות מ־15 מבשרים והם היו מיואשים ומפוחדים.‏ כשהאחים שמעו ששישה חלוצים מיוחדים מגיעים כדי לעזור להם,‏ הם שמחו והתעודדו.‏ עזרנו להם לבנות מחדש שגרה רוחנית ולחזור לשלוח דוחות שירות והזמנות ספרות לסניף.‏

אני ושאר החלוצים המיוחדים למדנו את שפת ההאוסה.‏ רבים מהתושבים הסכימו להקשיב לנו כשהם שמעו את הבשורה הטובה בשפתם.‏ אבל היינו צריכים לגלות זהירות מפני שחלק מהאנשים שהאמינו בדת העיקרית בעיר לא אהבו את פעילותנו,‏ ואפילו פעם אחת מישהו רדף אחרינו עם סכין בזמן השירות.‏ למרבה השמחה,‏ היינו יותר מהירים ממנו והצלחנו לברוח!‏ למרות כל הסכנות יהוה עזר לנו ”‏לשכון לבטח”‏,‏ וגם מספר המבשרים בעיר החל לעלות (‏תהל׳ ד׳:‏8‏)‏.‏ כיום יש בקנו יותר מ־500 מבשרים ו־11 קהילות.‏

לאחר ששירתי חודשים ספורים בקנו,‏ נשלחתי באוגוסט 1968 ביחד עם שני חלוצים מיוחדים נוספים לניאמיי,‏ בירת ניז׳ר שבמערב אפריקה.‏ עד מהרה גילינו שזה אחד האזורים  החמים ביותר בעולם.‏ היינו צריכים להסתגל למזג האוויר הקשה וגם ללמוד צרפתית,‏ השפה הרשמית של המדינה.‏ למרות המכשולים האלה בטחנו ביהוה והתחלנו לבשר בעיר הבירה לצד קומץ המבשרים שהתגוררו שם.‏ תוך זמן קצר כמעט כל אדם בניאמיי שידע לקרוא כבר הספיק לקבל את הספר האמת המובילה לחיי־נצח (‏אנג׳)‏.‏ לפעמים אנשים אפילו חיפשו אותנו כי הם כל כך רצו לקבל את הספר!‏

עם הזמן גילינו שהרשויות לא ראו בעין יפה את פעילותנו.‏ למשל,‏ ביולי 1969 קיימנו את הכינוס הנפתי הראשון במדינה,‏ ונכחו בו כ־20 איש.‏ באותו כינוס היו אמורים להיטבל שני מבשרים,‏ אבל ביום הראשון הגיעה המשטרה ועצרה את הכינוס.‏ הם לקחו את החלוצים המיוחדים ואת משגיח הנפה לתחנת המשטרה.‏ שם תחקרו אותנו והורו לנו לחזור למוחרת.‏ הבנו שלא נוכל לקיים את הכינוס כמתוכנן ולכן דאגנו שיינתן נאום טבילה באחד מבתי האחים,‏ ואחרי כן הטבלנו את המבשרים בחשאי בנהר.‏

כעבור כמה שבועות משרד הפנים הודיע לי ולחמשת החלוצים המיוחדים האחרים שאנחנו מגורשים מניז׳ר,‏ ויש לנו 48 שעות לעזוב את המדינה על חשבוננו.‏ נסענו מייד למשרד הסניף בניגריה כדי לקבל משימות חדשות.‏

נשלחתי לכפר אוריסונברי שבניגריה,‏ ושם נהניתי לבשר לצד קבוצת המבשרים הקטנה והשירות היה פורה.‏ אבל אחרי חצי שנה הסניף הזמין אותי לחזור לבדי לניז׳ר.‏ בהתחלה הופתעתי מאוד וקצת היססתי,‏ אבל כעבור זמן קצר כבר לא יכולתי לחכות לפגוש שוב את האחים בניז׳ר!‏

חזרתי לניאמיי ולמוחרת איש עסקים ניגרי ראה אותי והבין שאני עד־יהוה.‏ האיש ניגש אליי ושאל שאלות על המקרא.‏ התחלנו ללמוד יחד,‏ והוא התקדם וערך שינויים.‏ הוא נגמל מעישון,‏ הפסיק להפריז בשתייה ולבסוף נטבל.‏ שמחתי לראות איך מספר המבשרים במדינה עולה בהדרגה.‏ כשרק הגעתי היו 31 מבשרים,‏ וכשעזבתי את ניז׳ר היו שם 69.‏

בסוף 1977 חזרתי לניגריה כדי לקבל הכשרה במשך שלושה שבועות.‏ לאחר מכן,‏ אח מלקולם ויגו,‏ מתאם ועד הסניף,‏ מסר לי מכתב מהסניף בסיירה לאון.‏ האחים שם חיפשו חלוץ רווק ובריא שמדבר אנגלית וצרפתית שיוכל לשרת כמשגיח נפה בגינאה.‏ הוא הסביר לי שקיבלתי את ההכשרה בשביל המשימה הזו ושמדובר במשימה לא פשוטה.‏ הוא אמר לי:‏ ”‏תחשוב טוב לפני שאתה מקבל  את המשימה”‏.‏ מייד עניתי לו:‏ ”‏יהוה נתן לי את המשימה הזו,‏ אז אני מוכן לקבל אותה”‏.‏

טסתי לסיירה לאון ונפגשתי עם חברי ועד הסניף.‏ אחד מהם אמר לי:‏ ”‏אנחנו לא יודעים הרבה על פעילות הבישור בגינאה”‏.‏ למרות שהם היו אחראים על השטח הזה,‏ לא התאפשר להם להיות בקשר עם האחים בגלל המצב הביטחוני.‏ הם ניסו כמה פעמים לשלוח לשם נציג כדי לבקר את האחים אבל לא הצליחו.‏ לאור המצב הזה,‏ התבקשתי לנסוע לעיר הבירה קונאקרי כדי לנסות לקבל תושבות במדינה.‏

אחרי שהגעתי לקונאקרי,‏ הלכתי לשגרירות ניגריה ונפגשתי עם השגריר.‏ אמרתי לו שאני רוצה לבשר בגינאה,‏ אבל הוא הסביר לי שאם אעשה זאת,‏ אסתכן במעצר ואפילו גרוע מכך.‏ הוא אמר לי:‏ ”‏תחזור לניגריה ותבשר שם”‏,‏ אבל עניתי לו:‏ ”‏אני נחוש להישאר פה”‏.‏ לכן השגריר כתב מכתב לשר הפנים של גינאה.‏ השר קיבל אותי בסבר פנים יפות והסכים לעזור לי.‏

לאחר מכן חזרתי לסניף סיירה לאון ועדכנתי את האחים בהחלטה של השר.‏ הם פרצו בקריאות שמחה כשנודע להם שיהוה בירך את מאמציי ושקיבלתי תושבות בגינאה.‏

משנת 1978 עד 1989 שירתי כמשגיח נפה בגינאה ובסיירה לאון וגם הייתי ממלא מקום משגיח הנפה בליבריה.‏ בהתחלה חליתי לעיתים קרובות,‏ ולפעמים זה קרה כשהייתי במקומות מבודדים.‏ אבל האחים עשו מאמצים רבים כדי לעזור לי להגיע לבית החולים ולקבל טיפול.‏

פעם אחת חליתי במלריה קשה ובנוסף סבלתי מתולעים במעיים.‏ כשהחלמתי,‏ גיליתי שהאחים חשבו שאני לא אבריא ואפילו דיברו על סידורי הקבורה שלי!‏ למרות שנקלעתי למצבים מסכני חיים,‏ אף פעם לא חשבתי לעזוב את המשימה שלי.‏ תמיד ידעתי שמקור הביטחון האמיתי הוא יהוה,‏ שמסוגל להקים את המתים לתחייה.‏

בשנת 1988 פגשתי את דורקאס,‏ חלוצה ענווה ורוחנית.‏ התחתנו,‏ והיא הצטרפה אליי לשירות הנפתי.‏ ראיתי איזה אדם אוהב היא וכמה היא מוכנה להקריב מעצמה.‏ לא פעם הלכנו ברגל מקהילה לקהילה,‏ לעיתים אפילו מרחק של 25 קילומטר כשאנו נושאים על גבנו את כל הציוד שלנו.‏ כשהיינו צריכים לבקר קהילות רחוקות יותר,‏ השתמשנו בכל אמצעי תחבורה שיכולנו למצוא ונסענו על פני דרכים בוציות ומשובשות.‏

דורקאס היא גם אישה מאוד אמיצה.‏ למשל,‏ לפעמים היינו צריכים לחצות נהרות שורצי תנינים.‏ פעם אחת יצאנו למסע של חמישה ימים,‏ וגשר העץ שהיה תלוי מעל אחד הנהרות האלה התמוטט,‏ ונאלצנו לחצות את הנהר בעזרת סירת קאנו.‏  כשהגענו לשפת הנהר,‏ דורקאס נעמדה כדי לצאת מהסירה,‏ אך לפתע היא איבדה שיווי משקל ונפלה אל תוך המים העמוקים.‏ היו תנינים בנהר,‏ ושנינו לא יודעים לשחות!‏ אך,‏ למרבה השמחה,‏ כמה בחורים צעירים ראו אותנו ומייד קפצו למים והצילו את דורקאס.‏ לאחר המקרה הזה שנינו סבלנו במשך זמן מה מסיוטים,‏ אך למרות זאת המשכנו במשימתנו.‏

בתחילת 1992 ציפתה לנו הפתעה — גילינו שדורקאס בהיריון.‏ שאלנו את עצמנו:‏ ’‏האם זה סוף הקריירה שלנו בשירות המורחב?‏’‏ אבל הגענו למסקנה שיהוה בעצם נתן לנו מתנה והחלטנו לקרוא לבתנו ג׳אגיפט (‏”‏מתנת יה”‏)‏.‏ אחרי ארבע שנים נולד אחיה,‏ אריק.‏ ג׳אגיפט שירתה לתקופה מסוימת במשרד תרגום מרוחק בקונאקרי,‏ ואריק משמש כמשרת עוזר.‏ אנחנו מרגישים ששניהם באמת מתנות רוחניות עבורנו מיהוה.‏

בשלב מסוים דורקאס נאלצה לפרוש מהחלוציות המיוחדת,‏ אך היא עדיין הצליחה לשרת כחלוצה רגילה למרות שחלק ניכר מזמנה הוקדש לגידול הילדים.‏ בזכות ברכתו ותמיכתו של יהוה,‏ התאפשר לי להמשיך בשירותי בתור חלוץ מיוחד.‏ ולאחר שהילדים גדלו,‏ דורקאס חזרה לחלוציות המיוחדת וכיום שנינו משרתים כשליחי שטח בקונאקרי.‏

אשתי ואני תמיד הרגשנו את הגנת יהוה ואת ברכתו.‏ הוא חסך מאיתנו כל כך הרבה דאגות שיש לאנשים שבוטחים בדברים חומריים.‏ למדנו באופן אישי שיהוה,‏ ”‏אלוהי ישועתנו”‏,‏ הוא מקור הביטחון האמיתי (‏דה״א ט״ז:‏35‏)‏.‏ אין לי ספק שכל מי ששמים את מבטחם ביהוה יזכו להגנה אמיתית.‏