יוסף איש רמתיים לא ידע מהיכן נבע האומץ שהיה לו לעמוד מול המושל הרומי.‏ פונטיוס פילטוס היה ידוע כאדם קשה עורף עד מאוד.‏ בכל זאת,‏ כדי שישוע יזכה לקבורה מכובדת מישהו צריך היה לבקש מפילטוס אישור לשחרר את הגופה.‏ אך בסופו של דבר הפגישה שהייתה ליוסף פנים אל פנים עם פילטוס לא הייתה נוראה כפי שחשב שתהיה.‏ לאחר שווידא פילטוס עם אחד משרי המאה שישוע מת,‏ הוא נענה לבקשתו של יוסף.‏ לכן מיהר יוסף לאתר ההוצאה להורג בלב כבד (‏מר׳ ט״ו:‏42–45‏)‏.‏

• מי היה יוסף איש רמתיים?‏

• איזה קשר היה לו עם ישוע?‏

• מדוע סיפורו צריך לעניין אותך?‏

 חבר הסנהדרין

ספר הבשורה של מרקוס שנכתב בהשראת אלוהים מכנה את יוסף ”‏חבר מועצה נכבד”‏.‏ בהקשר זה המילה מועצה כוונתה הסנהדרין,‏ בית הדין העליון היהודי והגוף המנהלי העליון (‏מר׳ ט״ו:‏1,‏ 43‏)‏.‏ מכאן שיוסף היה אחד ממנהיגי העם,‏ מה שמסביר מדוע התאפשר לו לקבוע פגישה עם המושל הרומי.‏ אין זה מפתיע שיוסף היה אדם עשיר (‏מתי כ״ז:‏57‏)‏.‏

חברי הסנהדרין כקבוצה הפגינו עוינות כלפי ישוע.‏ הם זממו להביא למותו.‏ אולם יוסף מתואר כ”‏איש טוב וצדיק”‏ (‏לוקס כ״ג:‏50‏)‏.‏ בשונה ממרבית עמיתיו לסנהדרין הוא ניהל אורח חיים ישר ומוסרי ועשה כל שביכולתו כדי לקיים את מצוותיו של אלוהים.‏ כמו כן,‏ הוא ’‏חיכה למלכות אלוהים’‏,‏ מה שיכול להסביר את הסיבה לכך שהפך לאחד מתלמידי ישוע (‏מר׳ ט״ו:‏43;‏ מתי כ״ז:‏57‏)‏.‏ הוא ודאי נמשך למסר שבפי ישוע מתוך אהבה כנה לאמת ולצדק.‏

תלמיד בסתר

הכתוב ביוחנן י״ט:‏38 מציין שיוסף ”‏היה תלמידו של ישוע,‏ אם כי בסתר כי פחד מן היהודים”‏.‏ ממה בדיוק פחד יוסף?‏ הוא היה מודע ליחס המזלזל שרחשו היהודים לישוע ולנחישותם לנדות מבתי הכנסת את כל מי שיגלו בו אמונה (‏יוח׳ ז׳:‏45–49;‏ ט׳:‏22‏)‏.‏ מי שגורשו מבתי הכנסת הפכו למושא לבוז,‏ הוחרמו והיו מנודים מהחברה היהודית.‏ לכן היסס יוסף להביע בגלוי את אמונתו בישוע.‏ אילו היה עושה כן,‏ הוא היה מאבד את מעמדו וכבודו.‏

יוסף לא היה היחיד שעמד מול מצב קשה זה.‏ על־פי הכתוב ביוחנן י״ב:‏42 ”‏רבים ממנהיגי העם האמינו בו [‏בישוע]‏,‏ אך בגלל הפרושים לא הצהירו על כך בגלוי מחשש שיגורשו מבית הכנסת”‏.‏ אדם נוסף שעמד במצב דומה היה נקדימון,‏ שהיה גם הוא חבר הסנהדרין (‏יוח׳ ג׳:‏1–10;‏ ז׳:‏50–52‏)‏.‏

יוסף אכן היה תלמידו של ישוע,‏ אך הוא לא יכול היה לומר זאת בגלוי.‏ הייתה זו בעיה רצינית,‏ בייחוד לאור הצהרתו של ישוע:‏ ”‏כל המכיר בי לפני בני אדם,‏ גם אני אכיר בו לפני אבי שבשמיים,‏ אבל כל המתכחש לי לפני בני אדם,‏ גם אני אתכחש לו לפני אבי שבשמיים”‏ (‏מתי י׳:‏32,‏ 33‏)‏.‏ יוסף לא בדיוק התכחש לישוע,‏ אך הוא גם לא אזר את האומץ להכיר בו.‏ מה לגביך?‏

לזכותו של יוסף יאמר שעל־פי המקרא הוא לא תמך בקנוניה שרקמה הסנהדרין נגד ישוע (‏לוקס כ״ג:‏51‏)‏.‏ יש הטוענים שהוא לא נכח במשפט של ישוע.‏ על כל פנים,‏ יוסף  ודאי התייסר מעוול נוראי זה – אבל לא עלה בידו לעשות דבר כדי למנוע אותו!‏

הוא הצליח להתגבר על הססנות

עד מותו של ישוע יוסף ללא ספק כבר הצליח לגבור על פחדיו והחליט לקשור את גורלו בגורל תלמידי ישוע.‏ החלטה זו באה לידי ביטוי בנאמר במרקוס ט״ו:‏43‏:‏ ‏”‏הוא אזר אומץ להתייצב בפני פילטוס וביקש ממנו את גופתו של ישוע”‏.‏

נראה שיוסף נכח בהוצאתו להורג של ישוע.‏ הוא למעשה ידע לפני פילטוס על מותו.‏ לכן כאשר ביקש יוסף לשחרר את הגופה,‏ המושל ”‏התפלא לשמוע שישוע כבר מת”‏ (‏מר׳ ט״ו:‏44‏)‏.‏ אם יוסף היה עד לייסוריו של ישוע על עמוד ההוקעה,‏ מראה נורא זה אולי עורר את מצפונו וגרם לו להחליט לנקוט עמדה לצד האמת.‏ בכל מקרה,‏ יוסף ניעור לפעולה.‏ הוא לא היה עוד תלמיד בסתר.‏

יוסף דאג לקבורתו של ישוע

התורה דרשה שהמוצאים להורג ייקברו לפני שקיעת החמה (‏דב׳ כ״א:‏22,‏ 23‏)‏.‏ אולם הרומאים נהגו להשאיר את גופות הפושעים להירקב על עמוד ההוקעה או להשליכן לקבר משותף.‏ אך יוסף לא רצה שכך יקרה לישוע.‏ בקרבת אתר ההוצאה להורג היה ליוסף קבר חדש שנחצב בסלע.‏ העובדה שלא נעשה קודם לכן שימוש בקבר  זה מעידה שיוסף עבר זמן קצר לפני כן מרמתיים a לירושלים ושהתכוון להשתמש בשטח כמקום קבורה עבור משפחתו (‏לוקס כ״ג:‏53;‏ יוח׳ י״ט:‏41‏)‏.‏ העובדה שיוסף קבר את ישוע בקבר שרכש עבור עצמו הצביעה על נדיבותו והגשימה את הנבואה,‏ לפיה ייקבר המשיח ”‏את [‏עם]‏ עשיר”‏ (‏יש׳ נ״ג:‏5,‏ 8,‏ 9‏)‏.‏

כל ארבעת ספרי הבשורה מציינים שלאחר שהורדה גופתו של ישוע מעמוד ההוקעה,‏ יוסף עטף אותה באריג פשתן משובח והניחה בקברו (‏מתי כ״ז:‏59–61;‏ מר׳ ט״ו:‏46,‏ 47;‏ לוקס כ״ג:‏53,‏ 55;‏ יוח׳ י״ט:‏38–40‏)‏.‏ האיש היחיד שנאמר עליו מפורשות שסייע ליוסף היה נקדימון,‏ אשר הביא בשמים למשיחת הגופה.‏ בהתחשב במעמד שהיה לשני הגברים הללו,‏ סביר להניח שהם לא העבירו את הגופה בעצמם.‏ ייתכן שהם נעזרו במשרתים לשם סחיבת הגופה וקבורתה.‏ כך או כך,‏ המשימה שמילאו שני הגברים הללו לא הייתה מובנת מאליה.‏ כל מי שבאו במגע עם גופה נחשבו טמאים במשך שבעה ימים,‏ וכל מה שבא עמם במגע הפך גם הוא לטמא (‏במ׳ י״ט:‏11;‏ חגי ב׳:‏13‏)‏.‏ בשל מצב זה היה עליהם להתרחק מאנשים במהלך השבוע שבו נחוג הפסח ולפספס את כל הטקסים והמנהגים (‏במ׳ ט׳:‏6‏)‏.‏ כמו כן,‏ כאשר ארגן את קבורתו של ישוע חשף את עצמו יוסף ללעג מצד עמיתיו.‏ אבל בשלב זה הוא היה מוכן לחוות את ההשלכות הנלוות להחלטתו לקבור את ישוע קבורה מכובדת ולהזדהות בפומבי כאחד מתלמידיו של ישוע.‏

כיצד הסתיים סיפורו של יוסף?‏

לאחר תיעוד קבורתו של ישוע בספרי הבשורה,‏ המקרא אינו מזכיר עוד את יוסף איש רמתיים.‏ לכן עולה השאלה:‏ מה הייתה אחריתו?‏ האמת היא שאיננו יודעים.‏ אולם לאור האמור לעיל יש בסיס מוצק להאמין שהוא הכריז בגלוי על היותו משיחי.‏ אחרי הכול,‏ בשעת מבחן ומשבר גברו אמונתו ואומץ לבו במקום להיחלש.‏ היה זה סימן טוב.‏

סיפורו של יוסף מעלה שאלה שמוטב שכולנו נהרהר בה:‏ האם יש דבר – כגון מעמד,‏ קריירה,‏ נכסים,‏ קשרים משפחתיים או אפילו חירותנו – שאנו מייחסים לו חשיבות רבה יותר מאשר ליחסינו עם יהוה?‏