א4

שם אלוהים בכתבי־הקודש העבריים

השם המפורש באותיות העבריות הקדומות שהיו בשימוש לפני גלות בבל

השם המפורש באותיות העבריות שהיו בשימוש אחרי גלות בבל

שם אלוהים,‏ יהוה,‏ מופיע בכתבי־הקודש העבריים קרוב ל־000,‏7 פעם,‏ והוא השם הנפוץ ביותר במקרא.‏ אף שכותבי המקרא מתייחסים לאלוהים בתארים רבים,‏ כגון ”‏שדי”‏ (‏”‏הכול יכול”‏)‏,‏ ”‏עליון”‏ ו”‏אדני”‏,‏ השם ”‏יהוה”‏ הוא השם הפרטי היחידי שבו הם משתמשים לזיהוי אלוהים.‏

יהוה אלוהים עצמו הורה לכותבי המקרא להשתמש בשמו.‏ לדוגמה,‏ ברוח אלוהים כתב הנביא יואל:‏ ”‏כל אשר יקרא בשם יהוה יימלט”‏ (‏יואל ב׳:‏32‏)‏.‏ ואחד ממחברי התהלים כתב בהשראת אלוהים:‏ ”‏וידעו כי אתה,‏ אשר שמך יהוה,‏ לבדך עליון על כל הארץ”‏ (‏תהלים פ״ג:‏18‏)‏.‏ למעשה,‏ השם המפורש מופיע כ־700 פעם בספר תהלים לבדו — ספר של מזמורים שנועד לשירה ולדקלום בקרב עם אלוהים.‏ אם כן,‏ מדוע שם אלוהים אינו מופיע בתרגומי מקרא רבים?‏ מדוע אנו משתמשים בהגייה ”‏יְהֹוָה”‏?‏ ומהי משמעות השם ”‏יהוה”‏?‏

קטעים מספר תהלים במגילת ים המלח מן המחצית הראשונה של המאה הראשונה לספירה.‏ הנוסח הוא באותיות העבריות שהיו בשימוש אחרי גלות בבל,‏ אך השם ”‏יהוה”‏ מופיע שוב ושוב באותיות עבריות עתיקות בולטות

מדוע שם אלוהים אינו מופיע בתרגומי מקרא רבים?‏ ישנן מגוון סיבות.‏ יש הסבורים כי האל הכול יכול אינו זקוק לשם זיהוי ייחודי.‏ אחרים מושפעים,‏ כך נדמה,‏ מן המסורת היהודית הנמנעת מן השימוש בשם המפורש,‏ אולי מחשש לחילולו.‏ ויש הגורסים שהואיל ולא ניתן לקבוע בוודאות מהי ההגייה המדויקת של שם אלוהים,‏ מוטב להשתמש בתארים כגון ”‏אדני”‏ או ”‏אלוהים”‏.‏ אלא שהסתייגויות אלו חסרות בסיס מוצק מהסיבות שלהלן:‏

  •   מי שטוענים כי האל הכול יכול אינו זקוק לשם ייחודי מתעלמים מן הראיות לכך שעותקים קדומים של דברו,‏ כולל כתבי יד מן התקופה שקדמה לישוע,‏ מכילים את השם המפורש.‏ כאמור,‏ אלוהים דאג לכך ששמו יופיע בדברו כ־000,‏7 פעם.‏ אם כן,‏ ברור שהוא רוצה שנכיר את שמו ושנשתמש בו.‏

  •   מתרגמים המשמיטים את השם בהסתמך על המסורת היהודית מתכחשים לעובדה בסיסית.‏ אף שסופרים יהודים סירבו להגות את השם,‏ הם לא הסירו אותו מעותקי התנ״ך שיצאו תחת ידיהם.‏ במגילות קדומות שנמצאו בקומראן,‏ קרוב לים המלח,‏ מופיע שם אלוהים במקומות רבים.‏ מספר מתרגמי מקרא רומזים לקורא ששם אלוהים הופיע בנוסח המקורי על־ידי החלפת השם בתואר LORD (‏”‏אדני”‏)‏ באותיות גדולות.‏ אך השאלה נותרת בעינה:‏ מדוע נטלו לעצמם אותם מתרגמים את החירות להחליף את שם אלוהים או להשמיטו מן המקרא על אף הידיעה ששם זה מופיע בנוסח המקראי אלפי פעמים?‏ מי לדעתם נתן להם את הסמכות לערוך שינויים אלה?‏ להם הפתרונים.‏

  •   מי שאומרים שאין להגות את שם אלוהים משום שהגייתו המדויקת אינה ידועה אינם מהססים להשתמש בשם ישוע.‏ אך תלמידיו של ישוע בני המאה הראשונה לספירה הגו את שמו בצורה שונה למדי מזו הנהוגה כיום בפי רוב מאמיניו.‏ המשיחיים דוברי העברית ככל הנראה קראו לו ”‏ישוע”‏,‏ בתוספת התואר ”‏המשיח”‏.‏ המשיחיים דוברי היוונית כינו אותו יֵסוּס כְריסטוֹס (‏Iesous Khristos)‏,‏ והמשיחיים דוברי הלטינית כינוהו יֵסוּס קריסטוּס (‏Iesus Christus)‏.‏ בהשראת רוח אלוהים תועד במקרא תרגומו היווני של השם ישוע,‏ עובדה המעידה על כך שהמשיחיים בני המאה הראשונה לספירה לא ניסו לשמר את הגייתו העברית המקורית,‏ אלא נהגו בשיקול דעת והשתמשו בצורת השם המקובלת ביוונית.‏ בדומה לכך,‏ ועדת תרגום עולם חדש של המקרא סבורה כי מן ההיגיון להשתמש בצורת ההגייה ”‏יְהֹוָה”‏ (‏באנגלית,‏ Jehovah)‏,‏ גם אם הגייה זו אינה זהה לחלוטין לאופן שבו נהגה השם בעברית העתיקה.‏

מדוע אנו משתמשים בהגייה ”‏יְהֹוָה”‏?‏ כפי שנכון לגבי כל המילים הכתובות בעברית העתיקה,‏ השם ”‏יהוה”‏ לא הכיל סימני תנועות.‏ כאשר הייתה העברית העתיקה שפת היומיום,‏ יכלו הקוראים להוסיף בנקל את התנועות המתאימות.‏

כאלף שנה אחרי שהושלמו כתבי־הקודש העבריים,‏ פיתחו למדנים יהודים מערכת של סימני ניקוד או סימני הגייה,‏ שלפיה יוכל הקורא לדעת באילו תנועות להשתמש בקריאת הטקסט.‏ אך בשלב זה כבר רווחה בקרב היהודים האמונה התפלה שאסור לבטא בקול את השם המפורש,‏ ועל כן הם השתמשו בכינויים חלופיים.‏ דומה כי כאשר העתיקו את השם המפורש הם ניקדו אותו בניקודם של הכינויים החלופיים.‏ מכאן שכתבי היד שבהם מופיע השם המפורש כשהוא מנוקד אינם מסייעים לקורא לדעת כיצד נהגה השם במקור.‏ יש הסבורים שהגיית השם היא ”‏יַהוֶה”‏ (‏Yahweh)‏,‏ ויש שמעלים אפשרויות אחרות.‏ באחת ממגילות ים המלח המכילה קטע מספר ויקרא ביוונית תועתק השם המפורש לצורה יַאוֹ (‏Iao)‏.‏ מלבד צורה זו,‏ הציעו כותבים יוונים קדומים את ההגיות יַאֶה (‏Iae)‏,‏ יַאבֶּה (‏Iabe)‏ וכן יַאוּוֶה (‏Iaoue)‏.‏ עם זאת,‏ אין כל סיבה לצאת בקביעות דוגמטיות.‏ פשוט איננו יודעים כיצד משרתי אלוהים הקדומים הגו את השם המפורש בעברית (‏בראשית י״ג:‏4;‏ שמות ג׳:‏15‏)‏.‏ אבל אנו כן יודעים שאלוהים הִרבה להשתמש בשמו כאשר תִקשר עם משרתיו.‏ עוד ידוע לנו שהם פנו אליו בשם זה וששמו היה שגור בפיהם בשיחותיהם עם אחרים (‏שמות ו׳:‏2;‏ מלכים א׳.‏ ח׳:‏23;‏ תהלים צ״ט:‏9‏)‏.‏

אם כן,‏ מדוע אנו משתמשים בהגייה ”‏יְהֹוָה”‏?‏ משום שזו צורת ההגייה המקובלת ביותר של שם אלוהים בעברית,‏ ויש לה היסטוריה ארוכת שנים בשפות רבות.‏

שם אלוהים בבראשית ט״ו:‏2 בתרגום החומש של ויליאם טינדל (‏1530)‏

לדוגמה,‏ שמו הפרטי של אלוהים בתרגום מקרא לשפה האנגלית הופיע לראשונה בשנת 1530 בתרגום החומש בעריכת ויליאם טינדל.‏ הוא השתמש בצורה ”Iehouah“. עם הזמן השתנתה השפה האנגלית,‏ ואיות השם התעדכן לפי רוח הזמנים.‏ לדוגמה,‏ בשנת 1612 השתמש הנרי אֵינְסְווֹרְת בצורה ”Iehovah“ לאורך כל תרגום ספר תהלים שבעריכתו.‏ מאוחר יותר,‏ בשנת 1639,‏ כאשר תרגום זה נערך מחדש והודפס עם החומש,‏ נעשה בו שימוש בצורה ”Jehovah“. בשנת 1901 כאשר יצא לאור התרגום הסטנדרטי האמריקני (‏American Standard Version)‏ השתמשו מתרגמי המקרא בצורה ”Jehovah“ בכל פעם שהופיע שם אלוהים בנוסח העברי.‏

חוקר המקרא המוערך ג׳וזף בראיינט רוֹתֶרְהֶם הסביר מדוע הוא השתמש בצורה ”Jehovah“ ולא ”Yahweh“ בספר העיון פרי עטו עיונים בתהלים (‏Studies in the Psalms)‏,‏ אשר ראה אור ב־1911.‏ לדבריו הוא רצה להשתמש ”‏בצורה המוכרת יותר (‏והמקובלת לגמרי)‏ לציבור קוראי המקרא בכללותו”‏.‏ בשנת 1930 אמר החוקר א.‏ פ.‏ קירקפטריק דברים ברוח דומה באשר לשימוש בצורה ”Jehovah“: ”‏מומחים לדקדוק בני זמננו טוענים שיש לתרגם את השם ל־Yahveh או ל־Yahaveh, אבל דומה כי הצורה ”Jehovah“ נטועה עמוק בשפה האנגלית,‏ ומה שבאמת חשוב אינו ההגייה הנכונה,‏ כי אם ההכרה שזהו שם פרטי ולא שם תואר סתמי כגון ’‏אדון’‏”‏.‏

יהוה:‏ ”‏גורם להיות”‏

הפועל ”‏הוה”‏:‏ ”‏להיות”‏

מהי משמעות השם ”‏יהוה”‏?‏ השם ”‏יהוה”‏ נגזר מפועל שמשמעו ”‏להיות”‏,‏ וישנם חוקרים הסבורים כי צורת הפועל שעליה הוא מבוסס מביעה גרימה.‏ משום כך,‏ עמדתה של ועדת תרגום עולם חדש של המקרא היא שמשמעות שם אלוהים היא ”‏גורם להיות”‏.‏ החוקרים חלוקים בעניין זה,‏ ולכן לא נוכל להיות דוגמטיים לגבי משמעות זו.‏ אך הגדרה זו הולמת את מעמדו של יהוה כבורא הכול וכאל המגשים את מטרתו.‏ הוא גרם ליקום וליצורים התבוניים לבוא לידי קיום,‏ ויחד עם זאת,‏ בהתאם להשתלשלות האירועים,‏ הוא מוסיף לגרום לרצונו ולמטרתו להתגשם.‏

מכאן שמשמעות השם ”‏יהוה”‏ אינה מוגבלת לפועל הקשור לו המופיע בשמות ג׳:‏14‏:‏ ”‏אהיה מה שאבחר להיות”‏,‏ או ”‏אהיה אשר אהיה”‏.‏ ביסודו של דבר,‏ מילים אלו אינן מגדירות לגמרי את שם אלוהים,‏ אלא חושפות היבט של אישיותו:‏ בכל מצב הוא הופך להיות מה שעליו להיות לשם הגשמת מטרתו.‏ לכן אף שרעיון זה גלום בַּשם יהוה,‏ אין זו משמעותו הבלעדית.‏ השם ”‏יהוה”‏ גם מורה על כך שאלוהים יכול לגרום ליצירות כפיו להיות כל מה שנחוץ לשם הגשמת מטרתו.‏