עבור לתוכן

עבור לתפריט המשני

עדי־יהוה

עברית

צעירים שואלים

מה אוכל לעשות אם אני סובל מבעיה בריאותית? (חלק ג’)‏

מה אוכל לעשות אם אני סובל מבעיה בריאותית? (חלק ג’)‏

שנות הנעורים בדרך כלל נקשרים עם בריאות טובה ומרץ בלתי נלאה. אך יש צעירים שסובלים ממוגבלויות שונות בשל מחלה קשה. האם זה מצבך? אם כן, תוכל להתעודד מסיפורם של ולוריה, ג’סטין וניסה — שלושתם עדי־יהוה. ראה כיצד הם מצליחים להתמודד עם בעיות בריאות מתישות.‏

 ולוריה

אני סובלת מפיברומיאלגיה מאז גיל 14. כשהייתי בת 20 כבר סבלתי מארתריטיס, זאבת ומחלת לַיים. קשה לעשות את כל מה שאת רוצה לעשות כשאת תמיד מרגישה חלשה. לפעמים הייתי משותקת מהמותניים ומטה ונאלצתי להיעזר בכיסא גלגלים.‏

מה שיותר גרוע מההיבט הפיזי של המחלה שלי היה המועקה הנפשית שסבלתי מכך שאני לא יכולה לעשות דברים פשוטים כמו לכתוב או לפתוח צנצנת. ראיתי ילדים הולכים וחשבתי לעצמי, ’למה כל כך קשה לי לעשות את זה?’ הרגשתי שאני כישלון.‏

למרבה השמחה קיבלתי עזרה — לא רק מהמשפחה אלא גם מהקהילה של עדי־יהוה שאני שייכת אליה. חברי הקהילה באו לבקר אותי הרבה פעמים, וזה עזר לי להרגיש פחות בודדה. חלק הזמינו אותי למפגשים חברתיים, למרות שלא קל להוציא אותי מכיסא הגלגלים ולעזור לי להיכנס לרכב ולצאת ממנו.‏

במיוחד המבוגרים בקהילה עזרו לי, כי הם יודעים איך זה להתמודד עם בעיות בריאות. הם עזרו לי להשלים עם המגבלות שלי ולא להרגיש אשמה על כך שאני לא יכולה לעשות הרבה בהשוואה לאחרים. כשאני באסיפות הקהילה ויוצאת לבשר אני מרגישה הכי שמחה (‏עברים י’:25‏). כשאני עושה את הדברים האלה אני מבינה שלמרות המחלה שלי אני לא כל כך שונה מאחרים.‏

אני זוכרת שיהוה נותן לנו את מה שאנחנו צריכים כדי להחזיק מעמד. לדוגמה, המקרא אומר שגם אם מישהו הולך ומתכלה מבחוץ, האדם הפנימי שלו יכול ’להתחדש מיום ליום’ (‏קורינתים ב’. ד’:16‏). ככה אני מרגישה!‏

נקודה למחשבה: אם אתה סובל מבעיית בריאות חמורה, למה חשוב שלא תסתגר בתוך עצמך? אם אתה בריא, איך תוכל לתמוך במישהו חולה? (‏משלי י”ז:17‏).‏

 ג’סטין

נפלתי על הרצפה ולא יכולתי לקום. הרגשתי לחץ בחזה ולא יכולתי לזוז. לקחו אותי מהר לחדר מיון. בהתחלה הרופאים לא אבחנו את הבעיה. אבל אחרי עוד כמה מקרים כאלה, הם הגיעו למסקנה שמדובר במחלת לַיים.‏

המחלה השפיעה על מערכת העצבים שלי. למעשה, אני עדיין רועד, לפעמים באופן בלתי נשלט, אף־על־פי שכבר עברו כמה שנים מאז שאובחנתי. יש ימים שאני סובל מכאבים בגוף, ולפעמים האצבעות שלי כל כך כואבות שאני לא יכול להזיז אותן. זה כאילו שהמפרקים שלי חלודים.‏

פעם הייתי חושב לעצמי, ’אני צעיר מדי בשביל להיות חולה’, וזה עורר בי כעס. הייתי בוכה לאלוהים כל יום ושואל אותו, ”למה אני צריך לעבור את זה?” אפילו התחלתי לחשוב שאלוהים נטש אותי. אבל אז נזכרתי במה שכתוב במקרא על איוב. הוא לא הבין לגמרי למה הוא היה צריך לעבור כל מיני קשיים, אבל הוא נשאר נאמן לאלוהים. אם איוב הצליח לעשות את זה למרות הבעיות העצומות שהיו לו, אז גם אני יכול להצליח.‏

יש לי המון תמיכה מזקני־הקהילה בקהילה שלי. הם תמיד מבררים מה שלומי ואיך אני מרגיש. אחד הזקנים אמר לי להתקשר אליו בכל פעם שאני מרגיש צורך לדבר, ולא משנה באיזו שעה. אני מודה ליהוה כל יום על חברים כאלה! (‏ישעיהו ל”ב:1, 2‏).‏

לפעמים כשאנחנו מתמודדים עם מחלה קשה, אנחנו שוכחים את המובן מאליו — שיהוה יודע מה עובר עלינו. המקרא אומר לנו ’להשליך על יהוה את המעמסה שלנו והוא יכלכל אותנו’ (‏תהלים נ”ה:23‏). זה מה שאני מנסה לעשות כל יום.‏

נקודה למחשבה: איך מערכת תמיכה יכולה לעזור לך להתמודד עם בעיה בריאותית? (‏משלי כ”ד:10;‏ תסלוניקים א’. ה’:11‏).‏

 ניסה

באמצע שנות העשרה גילו שאני סובלת מתסמונת מַרפַן — הפרעה שפוגעת במפרקים ומחלישה אותם. תסמונת מרפן יכולה גם להשפיע על הלב, העיניים ואיברים חיוניים אחרים. אני לא סובלת כל יום מכאבים, אבל כשהם מופיעים הם יכולים להיות חזקים מאוד.‏

בהתחלה כשאובחנתי בכיתי המון. פחדתי שאני לא אוכל לעשות את כל הדברים שאני נהנית מהם. למשל, אני אוהבת לרקוד, והמחשבה שיום אחד הכאבים לא יאפשרו לי לעשות את זה — ושאולי אפילו לא אוכל ללכת מרוב כאבים — גרמה לי לפחד מפני העתיד.‏

אחותי מאוד תמכה בי. היא עזרה לי לצאת מהשלב של הרחמים העצמיים. היא אמרה לי שאסור לי לחיות בפחד כי הוא עלול להשתלט לי על החיים. היא גם עודדה אותי להתמיד להתפלל, כי אם מישהו יודע ומבין בדיוק מה עובר עליי זה יהוה (‏פטרוס א’. ה’:7‏).‏

פסוק אחד שממש מעודד אותי הוא תהלים י”ח:7‏, שאומר: ”בצר לי אקרא יהוה, ואל אלוהי אשוֵוע. ישמע מהיכלו קולי, ושוועתי לפניו תבוא באוזניו”. הפסוק הזה עזר לי להבין שכשאני מתפללת ליהוה ומבקשת ממנו שיעזור לי להתמודד, הוא ישמע אותי ויעזור לי. הוא תמיד נמצא שם בשבילי.‏

למדתי שזה בסדר להרגיש עצובה ואפילו לכעוס על טרגדיה בחיים שלנו כי הרגשות האלה טבעיים — כל עוד לא נותנים לרגשות האלה להשתלט לנו על החיים ולפגוע בידידות שלנו עם אלוהים. הוא לא הגורם לבעיות שלנו, והוא אף פעם לא יעזוב אותנו כל עוד נשים אותו במקום הראשון בחיינו (‏יעקב ד’:8‏).‏

נקודה למחשבה: האם אלוהים אשם בסבל שלנו? (‏יעקב א’:13‏).‏