לך בעקבות אמונתם | מרים
”שירו ליהוה”!
הילדה הסתתרה במרחק בטוח והתבוננה בדבר מה בין קני הסוף. היא עמדה ללא ניע ליד מימי היאור שזרמו להם בנחת, כשכל שריריה דרוכים. הזמן זחל לאיטו, אך היא המשיכה לחכות ולהתבונן, מנסה להתעלם מזמזומי החרקים סביבה. עיניה היו ממוקדות בתיבה אטומה למים שהוסתרה ליד שפת היאור, ובתוכה שכב אחיה התינוק. ליבה נקרע מעצם המחשבה שהוא שוכב שם לבד וחסר ישע. אך היא ידעה שהוריה קיבלו את ההחלטה הנכונה. בזמנים האיומים ההם היה זה הסיכוי היחיד שלו להינצל.
הילדה הזו גילתה אומץ לב בלתי רגיל, והיא עמדה לעשות מעשה אמיץ אף יותר. בתוך ליבה כבר החלה להתגבש תכונה יפהפייה — אמונה. וברגעים הקרובים תבוא אמונתה לידי ביטוי. למעשה, תכונה זו תעצב את כל מסלול חייה. היא תנחה אותה עד ימי זקנתה, תקופה שבה יתרחשו המאורעות המרגשים ביותר בתולדות עמה. התכונה הזו גם תעזור לה כשהיא תבצע טעות חמורה. מי היא הייתה? ומה נוכל ללמוד מאמונתה?
מרים כבת עבדים
המקרא אינו נוקב בשמה של הילדה, אך אין כל ספק לגבי זהותה. הייתה זו מרים, בתם הבכורה של עמרם ויוכבד, זוג עבדים עברים במצרים (במדבר כ״ו:59). אחיה התינוק עתיד היה להיקרא משה. אהרון, אחיו הגדול של משה, היה כבן שלוש באותה עת. איננו יודעים בת כמה הייתה מרים, אך סביר להניח שהיא עוד לא הייתה בת עשר.
מרים חיה בתקופה אפלה. המצרים החשיבו את בני עמה העברים לאיום משמעותי, ולכן הם שעבדו ודיכאו אותם. כשראו המצרים שעבדיהם מתעצמים ומתרבים, הם התמלאו פחד ונקטו אסטרטגיה אכזרית עוד יותר. פרעה ציווה להמית את כל התינוקות הזכרים מבני העברים בעת לידתם. אין ספק שמרים שמעה על אמונתן של שתי המיילדות שפרה ופועה, שהפרו בסתר את צו המלך (שמות א׳:8–22).
מרים גם הבחינה באמונתם של הוריה, עמרם ויוכבד. לאחר שנולד בנם השלישי, הם הסתירו אותו למשך שלושה חודשים. הם לא פחדו מגזירת המלך ולא היו מוכנים להניח לבנם היפהפה למות (עברים י״א:23). אך לא הייתה זו משימה פשוטה להסתיר תינוק, ובתוך זמן קצר הם ניצבו בפני החלטה כואבת. יוכבד נאלצה להשאיר את התינוק במקום מסתור, בתקווה שמישהו ימצא אותו ויהיה מוכן להגן עליו ולגדל אותו. דמיין באיזו עוצמה היא התפללה בשעה שלקחה תיבת גומא, ציפתה אותה בחֵמר ובזפת נגד מים, ואז השאירה את בנה היקר ביאור. ככל הנראה היא ציוותה על מרים להישאר שם כדי לראות מה יעלה בגורלו (שמות ב׳:1–4).
מרים מצילה את חיי אחִיה
מרים חיכתה וחיכתה, ולבסוף הבחינה בתזוזה. קבוצת נשים באו לרחוץ במי היאור. ולא היו אלה נשים מצריות מן השורה, אלא בת פרעה ומשרתותיה. ליבה של מרים צנח בקרבה. האם היה בכלל סיכוי שדווקא בת פרעה תפר את צו המלך ותחליט להציל את התינוק העברי? אין ספק שברגעים הללו התחננה מרים לעזרת יהוה.
בת פרעה הבחינה ראשונה בתיבה שבין קני הסוף. היא שלחה את אחת ממשרתותיה להביא אותה. המקרא מספר מה עשתה בהמשך: ”היא פתחה אותה וראתה את הילד, והוא בכה”. היא מייד הבינה לפשר העניין: אם עברייה מנסה להציל את חיי בנה. אך ליבה התמלא חמלה למראה התינוק היפהפה (שמות ב׳:5, 6). מרים הייתה ערנית לכל המתרחש וקראה את הבעות פניה של בת פרעה. היא הבינה שרגע האמת הגיע: כעת זה הזמן להוכיח בפועל את אמונתה ביהוה. היא אזרה אומץ וניגשה אל הנסיכה ובנות לווייתה.
איננו יודעים לאיזו תגובה יכלה לצפות בת עבדים עברייה שהעזה לפנות לבת המלך. למרות זאת מרים שאלה אותה ישירות: ”האם תרצי שאלך ואקרא למינקת מן העבריות להיניק עבורך את הילד?” זו הייתה השאלה הנכונה, שהרי בת פרעה ידעה שהיא לא מסוגלת להיניק את התינוק. אולי בת המלך חשבה שכדי לא למשוך תשומת לב מיותרת, עדיף שהתינוק יישאר בקרב בני עמו בתקופת הנקתו. אחרי כן היא תוכל להביאו לביתה כבנה המאומץ ולגדל ולחנך אותו. ליבה של מרים עלץ בקרבה למשמע תשובתה התמציתית של בת פרעה: ”לכי!” (שמות ב׳:7, 8).
מרים השגיחה באומץ על אחיה התינוק
מרים רצה הביתה להוריה המודאגים. דמיין אותה כולה נרגשת מספרת לאימה את החדשות. אין ספק שיוכבד הבינה שיהוה כיוון את המאורעות, ולכן היא הלכה עם מרים לבת פרעה. יוכבד ודאי התאמצה להסתיר את תחושת ההקלה והאושר שהציפה אותה כאשר בת פרעה ציוותה עליה: ”קחי את הילד הזה והיניקי אותו עבורי, ואני אשלם לך” (שמות ב׳:9).
באותו היום מרים למדה רבות על אלוהיה — יהוה. היא למדה שהוא דואג למשרתיו ושומע את תפילותיהם. היא עוד למדה שאומץ ואמונה אינם נחלתם של מבוגרים או גברים בלבד. יהוה קשוב לכל משרתיו הנאמנים (תהלים ס״ה:2). כולנו כיום — צעירים כמבוגרים, גברים כנשים — צריכים לזכור זאת בזמנים הקשים שבהם אנו חיים.
מרים מתאזרת בסבלנות
יוכבד הניקה את בנה וטיפלה בו. תאר לעצמך עד כמה נקשרה מרים לאחיה לאחר שהצילה את חייו. ייתכן שהיא עזרה לו ללמוד לדבר והתמוגגה משמחה כששמעה אותו מבטא לראשונה את שם יהוה אלוהיו. לאחר שגדל הילד, הגיע הזמן להביאו לבת פרעה (שמות ב׳:10). הפרידה הייתה קשה לכל המשפחה. בת פרעה העניקה לילד את השם משה. אין ספק שמרים השתוקקה לגלות איזה מין אדם הוא יהיה בבגרותו. האם ימשיך לאהוב את יהוה אף שהוא עתיד לגדול בחצר המלוכה המצרית?
לימים התבררה התשובה. עד כמה התגאתה מרים באחיה הצעיר כשהוא בגר ובחר לשרת את אלוהיו במקום לנצל את ההזדמנויות שנפתחו בפניו בבית המלוכה של פרעה! בגיל 40 הוא החליט לצדד בעמו. הוא הרג מצרי שהתעלל בעבד עברי, ובעקבות כך נמלט ממצרים כי נשקפה סכנה לחייו (שמות ב׳:11–15; מעשי השליחים ז׳:23–29; עברים י״א:24–26).
ייתכן שמרים לא שמעה מאחיה בארבעים השנים הבאות כשהתגורר במדיין הרחוקה כרועה צאן אלמוני (שמות ג׳:1; מעשי השליחים ז׳:29, 30). השנים חלפו, ומרים הלכה והתבגרה. אך היא המשיכה להתאזר בסבלנות בשעה שסבלות עמה רק הלכו והחמירו.
מרים הנביאה
ככל הנראה מרים הייתה בשלהי שנות ה־80 לחייה כששלח אלוהים את משה חזרה למצרים כדי לגאול את עמו. אהרון שימש כדוברו של משה, והשניים ניגשו לפרעה כדי לבקש ממנו לשחרר את עם אלוהים. אולם הוא דחה אותם מעל פניו. לכן יהוה הביא עשר מכות כאזהרה למצרִים, ומשה ואהרון הצטוו להתייצב שוב ושוב לפני פרעה. אין ספק שלאורך כל אותה התקופה תמכה מרים בשני אחיה ועודדה אותם כמיטב יכולתה. בסופו של דבר ניחתה המכה האחרונה — מכת בכורות — והגיעה העת שבני ישראל יצאו בהמוניהם ממצרים. ראה בעיני רוחך את מרים מסייעת במרץ לבני עמה לצאת לחירות בהנהגת משה (שמות ד׳:14–16, 27–31; ז׳:1 עד י״ב:51).
בהמשך, כשהיו בני ישראל לכודים בין ים סוף לבין צבא מצרים, מרים ראתה את משה נעמד מול הים ומניף את מטהו. הים נחצה לשניים! בשעה שהוביל משה את העם לאורך קרקעית הים היבשה, הגיעה אמונתה ביהוה לשיאה! אלוהיה הוא אל כול יכול המסוגל להגשים כל הבטחה (שמות י״ד:1–31).
לאחר שחצה העם את הים בבטחה והמים ניחתו על פרעה וצבאו, נוכחה מרים שיהוה חזק מהצבא האדיר ביותר בעולם. אז פצחו הגברים בשירה ליהוה. בתגובה הצטרפו הנשים לשירתם בניצוחה של מרים ואמרו: ”שירו ליהוה, כי נעשה מרומם עד מאוד. סוס ורוכבו השליך לים” (שמות ט״ו:20, 21; תהלים קל״ו:15).
בהכוונת אלוהים הובילה מרים את נשות ישראל בשירת הניצחון בים סוף
היה זה רגע שיא בחייה של מרים, רגע שייחרת לעד בזיכרונה. בשלב זה בסיפור המקראי היא מתוארת כנביאה. מרים היא האישה הראשונה במקרא שנקראה כך. היא מבין הנשים היחידות ששירתו את יהוה בתפקיד מיוחד זה (שופטים ד׳:4; מלכים ב׳. כ״ב:14; ישעיהו ח׳:3; לוקס ב׳:36).
מכאן אנו למדים שיהוה שם לב אלינו ומשתוקק לברך את מאמצינו הצנועים, את סבלנותנו ואת שאיפתנו להלל אותו. כל אחד מאיתנו — גבר או אישה, צעיר או מבוגר — יכול להוכיח את אמונתו ביהוה. אמונה כזו מסיבה לו נחת. הוא לעולם אינו שוכח את אמונתנו והוא תמיד שמח לגמול לנו על כך (עברים ו׳:10; י״א:6). איזו סיבה מעולה לחקות את אמונתה של מרים!
מרים נופלת במלכודת הגאווה
זכויות מיוחדות ומעמד גבוה הם ברכה, אך טמונה בהם גם סכנה. כשבני ישראל יצאו מעבדות לחירות, מרים ככל הנראה הייתה האישה הבולטת ביותר בעם. האם היא תיפול במלכודת הגאווה והשאפתנות? (משלי ט״ז:18) למרבה הצער, לזמן מה זה בדיוק מה שקרה.
כמה חודשים לאחר יציאת מצרים הגיעה אל משה מרחוק קבוצת אנשים — יתרו, חותנו, ועימו ציפורה, האישה שנשא משה במרוצת 40 שנות שהותו במדיין, ושני בניהם. זמן מה קודם לכן שבה ציפורה למשפחתה במדיין, אולי לשם ביקור, וכעת הביא אותה אביה למחנה ישראל (שמות י״ח:1–5). תאר לעצמך איזו התרגשות עוררה ביאתם בקרב העם. אין ספק שרבים השתוקקו לפגוש את אשתו של האדם שבו בחר אלוהים כדי להוציאם ממצרים.
האם גם מרים שמחה על בואה? אולי בהתחלה. אך נראה שעם הזמן התפתחה גאווה בליבה. ייתכן שהרגישה מאוימת וחששה שציפורה תתפוס את מקומה בתור האישה הבולטת ביותר בעם. לכן היא ואהרון החלו לומר דברים שליליים, וכפי שבדרך כלל קורה, דבריהם הפכו מהר מאוד למרירים וזדוניים. בהתחלה הם התלוננו על ציפורה משום שהייתה כושית * ולא אחת מבני ישראל. אך תלונותיהם הידרדרו לכדי תלונות נגד משה עצמו: ”האם רק דרך משה דיבר יהוה? האם לא גם דרכנו דיבר?” (במדבר י״ב:1, 2).
מרים מוכה בצרעת
מדברי מרים ואהרון ניכר שרעל הרסני החל לבעבע בקרבם. השניים לא היו מרוצים מהמעמד שהקנה יהוה למשה, והם ביקשו לעצמם יותר סמכות והשפעה. האם המרמור שלהם נבע מכך שמשה היה אדם שתלטן, גאוותן ורודף כבוד? אין ספק שהיו לו מגרעות, אך שאפתנות וגאווה לא היו ביניהן. דבר־אלוהים מציין: ”האיש משה היה עניו מאוד, יותר מכל אדם על פני האדמה”. מרים ואהרון עברו את הגבול והעמידו את עצמם בסכנה, שהרי הכתוב אומר: ”יהוה הקשיב” (במדבר י״ב:2, 3).
לפתע קרא יהוה לשלושת האחים לבוא לאוהל מועד. עמוד הענן האדיר, שייצג את נוכחות יהוה, ירד ועמד בפתח האוהל. אז דיבר יהוה. הוא גער במרים ובאהרון והזכיר להם אילו יחסים מיוחדים יש לו עם משה ועד כמה הוא סומך עליו. יהוה שאל: ”מדוע אפוא לא יראתם לדבר נגד עבדי, נגד משה?” מרים ואהרון ודאי רעדו מפחד. חוסר הכבוד שלהם כלפי משה היה שקול בעיני יהוה לחוסר כבוד כלפיו (במדבר י״ב:4–8).
ככל הנראה מרים הציתה את העניין ולחצה על אחיה הצעיר לצדד בה בתלונותיה נגד גיסתם. זה מסביר מדוע מרים היא זו שנענשה. יהוה הכה אותה בצרעת. המחלה המזוויעה הפכה אותה ל”לבנה כשלג”. אהרון מייד פנה למשה והתחנן בענווה למחילה ואמר: ”נהגנו בטיפשות בעשותנו זאת”. ברוב ענוותו החל משה לצעוק אל יהוה ולבקש: ”אלוהים, רפא נא אותה! אנא ממך!” (במדבר י״ב:9–13) הכאב שניכר בתגובתם של שני האחים חושף עד כמה הם אהבו את אחותם הבכורה חרף מגרעותיה.
מרים זוכה לרחמים
יהוה נהג ברחמים וריפא את מרים לאחר שהתחרטה. אך הוא ציווה שהיא תושם בהסגר לשבעה ימים מחוץ למחנה ישראל. היה זה משפיל מאוד להישמע לצו ולעזוב את המחנה בבושת פנים. אך אמונתה הצילה אותה. בתוך תוכה היא ידעה שאביה, יהוה, פועל בצדק ומטיל עליה מוסר מתוך אהבה. לכן היא פעלה כפי שנתבקשה. בשעה שישבה שבוע בבדידות, כל המחנה המתין לה. בתום שבעת הימים שוב הוכיחה מרים את אמונתה והסכימה בענווה שמישהו ישיב אותה למחנה (במדבר י״ב:14, 15).
יהוה מטיל מוסר על מי שהוא אוהב (עברים י״ב:5, 6). מכיוון שאהב את מרים, הוא לא יכול היה להתעלם מגאוותה. המוסר כאב אבל הוא הציל אותה. היא הגיבה למוסר ברוח טובה, ובזכות כך חזרה להיות רצויה בעיני אלוהים. היא זכתה לחיות כמעט עד סוף נדודי בני ישראל במדבר. מרים מתה בקדש שבמדבר צין, כשהייתה ככל הנראה כמעט בת 130 * (במדבר כ׳:1). כעבור מאות שנים הביע יהוה ברוב אהבתו את הוקרתו כלפי שירותה הנאמן של מרים. הוא הזכיר לעמו ביד מיכה הנביא: ”מבית עבדות פדיתיך; שלחתי לפניך את משה, אהרון ומרים” (מיכה ו׳:4).
אמונתה של מרים סייעה לה להגיב בענווה כשיהוה הטיל עליה מוסר
אנו יכולים ללמוד רבות מחיי מרים. עלינו להגן על החלשים ולדבר באומץ ברגע האמת, כפי שעשתה מרים בילדותה (יעקב א׳:27). בדומה למרים, עלינו לחלוק בשמחה את דברי אלוהים עם הזולת (רומים י׳:15). עלינו גם ללמוד מדוגמתה ולהימנע מרעל הקנאה והמרירות (משלי י״ד:30). וכמו מרים, גם אנחנו צריכים להגיב בענווה כשיהוה מטיל עלינו מוסר (עברים י״ב:5). כך נוכל לחקות את אמונתה של מרים.