עבור לתוכן

לך בעקבות אמונתם

יהונתן – ”אין ליהוה מעצור להושיע”‏

יהונתן – ”אין ליהוה מעצור להושיע”‏

דמיין לעצמך מוצב צבאי מבודד המשקיף על אזור סלעי צחיח. לעיני החיילים הפלשתים הנמצאים שם נגלה מחזה מעניין בנוף החדגוני: שני גברים מקרב בני ישראל ניצבים מעבר לגיא. החיילים משועשעים מהעניין ואינם חשים מאוימים. הפלשתים משלו זמן רב על בני ישראל, ואנשי ישראל נאלצו לפנות אליהם כדי להשחיז את כלי החקלאות שלהם. משום כך חיילי ישראל דלים בנשק. ולא זו בלבד, מדובר רק בשני לוחמים. גם אם הם היו חמושים, מה כבר היה בכוחם לעשות? הפלשתים קראו לעברם בבוז: ”עלו אלינו, ונודיעה אתכם דבר [נלמד אתכם לקח]!” (‏שמואל א’. י”ג:23-19; י”ד:11, 12‏).‏

למעשה, מישהו באמת עמד ללמוד לקח, אבל היו אלה הפלשתים. השניים רצו מטה, חצו את הגיא והחלו להעפיל במעלה המדרון. הוא היה כה תלול שהם נאלצו להשתמש בידיהם וברגליהם, אך הם המשיכו לטפס על גבי הסלעים והתקדמו היישר אל המוצב (‏שמואל א’. י”ד:13‏). כעת הפלשתים יכלו להבחין שהראשון מבין השניים חמוש, ומאחוריו נושא כליו. אולם האם באמת היה בכוונת האיש להילחם בחיל מצב שלם רק בעזרת נושא כליו? האם הוא יצא מדעתו?‏

הוא לא יצא מדעתו; הוא היה איש אמונה. שמו היה יהונתן, וסיפורו טומן בחובו לקחים רבים עבור עובדיו האמיתיים של אלוהים כיום. אומנם איננו משתתפים במלחמות, אך אנו יכולים ללמוד רבות מאומץ הלב, הנאמנות וחוסר האנוכיות של יהונתן. מאפיינים אלה נחוצים לנו לבניית אמונה אמיתית (‏ישעיהו ב’:4;‏ מתי כ”ו:51, 52‏).‏

בן נאמן ולוחם אמיץ

על מנת להבין מדוע הסתער יהונתן על המוצב, עלינו להתוודע תחילה לרקע שלו. יהונתן היה בנו הבכור של שאול, המלך הראשון של ישראל. כאשר נמשח שאול למלך, יהונתן כבר היה אדם בוגר. הוא ככל הנראה היה בן 20 או יותר. נראה שליהונתן היה קשר קרוב עם אביו, אשר נהג להיוועץ בו. בימים ההם שאול לא היה רק אדם גבה קומה, נאה ולוחם אמיץ. הוא גם התאפיין בתכונות חשובות יותר – אמונה וענווה. יהונתן יכול היה להבין מדוע משח אותו יהוה למלך. אפילו שמואל הנביא אמר שאין כשאול בכל הארץ (‏שמואל א’. ט’:1, 2,‏ 21; י’:24-20; כ’:2‏).‏

יהונתן ודאי ראה זאת לזכות להילחם תחת פיקודו של אביו נגד אויביו של עם יהוה. המלחמות האלה לא היו כמו המלחמות הלאומניות בימינו. באותם ימים בני ישראל היו העם שבחר אלוהים לשאת את שמו, והם היו תחת מתקפות חוזרות ונשנות מצד עמים עובדי אלילים. הפלשתים, שעסקו בפולחן מתועב של אלי כזב כגון דגון, ניסו לא אחת לדכא את עמו הנבחר של יהוה ואף להשמידו.‏

לכן עבור חיילים כמו יהונתן הלחימה הייתה דרך להוכיח את נאמנותם ליהוה אלוהים. יהוה בירך את יהונתן על מאמציו. זמן קצר לאחר שהפך שאול למלך, הוא מינה את בנו לפקד על אלף חיילים. יהונתן הנהיג אותם במתקפה על חיל מצב פלשתי בגבע. אף שהיו דלים בנשק, בעזרת יהוה נחל יהונתן ניצחון. בתגובה גייסו הפלשתים כוח צבאי עצום. רבים מחייליו של שאול נתקפו חרדה. חלקם ברחו והתחבאו, ומעטים אף ערקו לצבא האויב. אך יהונתן לא איבד את אומץ ליבו (‏שמואל א’. י”ג:7-2; י”ד:21‏).‏

ביום המתקפה המתוארת בתחילת המאמר חמק יהונתן מהמחנה עם נושא כליו. בהתקרבם למוצב הפלשתי במכמש, גולל יהונתן את תוכניתו באוזני נושא כליו. הם יתגלו לעיני החיילים הפלשתים במוצב. אם הפלשתים יקראו להם לעלות ולהילחם, יהיה זה האות שיהוה יעזור להם. נושא הכלים הסכים ללא היסוס לתוכנית. אין ספק שדבריו העוצמתיים של יהונתן הפיחו בו נחישות: ”אין ליהוה מעצור להושיע ברב או במעט” (‏שמואל א’. י”ד:10-6‏). מהי כוונת דבריו?‏

יהונתן הכיר היטב את אלוהיו. הוא ידע שבעבר עזר יהוה למשרתיו להביס אויבים שנהנו מיתרון מספרי ניכר. במקרים מסוימים הוא אף הנחיל ניצחון לעמו באמצעות אדם אחד (‏שופטים ג’:31; ד’:23-1; ט”ז:30-23‏). לפיכך יהונתן הבין שהגורם המכריע הוא לא מספרם של משרתי אלוהים, כוחם או כלי הנשק שבידם, אלא אמונתם. יהונתן גילה אמונה ונתן ליהוה לקבוע אם הוא ונושא כליו צריכים להתקיף את המוצב. הוא בחר סימן שבאמצעותו ידע אם יהוה תומך בתוכניתו. לאחר שקיבל את האישור מיהוה, נחלץ יהונתן קדימה ללא חת.‏

שים לב לשני היבטים באמונתו של יהונתן. ראשית, הייתה לו יראת כבוד עמוקה כלפי יהוה אלוהיו. הוא ידע שהאל העליון אינו זקוק לבני אדם כדי להגשים את מטרותיו, אך הוא חפץ לברך את משרתיו הנאמנים (‏דברי הימים ב’. ט”ז:9‏). שנית, יהונתן חיפש ראיות לתמיכת יהוה לפני שפעל. כיום איננו מצפים לקבל אותות פלאיים מאלוהים כדי לדעת אם הוא יתמוך בהחלטותינו. המקרא כולו, שנכתב בהשראת אלוהים, מצוי בידנו. לכן יש ברשותנו כל הדרוש לנו כדי להבין את רצון אלוהים (‏טימותיאוס ב’. ג’:16, 17‏). האם אנו שוקלים בקפידה את עקרונות המקרא לפני קבלת החלטות חשובות? אם כן, אנו מוכיחים שרצון אלוהים חשוב לנו יותר מרצוננו אנו, בדומה ליהונתן.‏

השניים, הלוחם ונושא הכלים, הסתערו במעלה המדרון התלול אל עבר המוצב. סוף כל סוף התחוור לפלשתים שהם נתונים במתקפה, והם שלחו אנשים להילחם בפולשים. לפלשתים היה לא רק יתרון מספרי אלא גם יתרון גובה. הם היו אמורים להיפטר בקלות מהשניים. אולם יהונתן הִכה חייל אחר חייל, ומאחוריו הלך נושא כליו והמית אותם. באותו שטח קטן חיסלו השניים 20 מחיילי האויב. אך יהוה עשה מעבר לכך. אנו קוראים: ”ותהי חרדה במחנה בשדה ובכל העם. המצב והמשחית חרדו גם המה, ותרגז [תרעד] הארץ ותהי לחרדת אלוהים” (‏שמואל א’. י”ד:15‏).‏

יהונתן פתח במתקפה נגד מוצב חיילים חמושים, כשלצידו רק נושא כליו

שאול ואנשיו התבוננו מרחוק במהומה ובבהלה שפשטו במחנה הפלשתים, אשר החלו לטבוח איש ברעהו (‏שמואל א’. י”ד:16,‏ 20‏). בני ישראל אזרו אומץ ופתחו במתקפה. ייתכן שהם לקחו את כלי הנשק של החללים הפלשתים. יהוה הנחיל לעמו ניצחון כביר באותו היום. מאז אותם ימים מרגשים יהוה לא השתנה. אם נשים בו את מבטחנו, כדוגמת יהונתן ונושא כליו עלום השם, לעולם לא תהיה לנו סיבה להתחרט על החלטתנו (‏מלאכי ג’:6;‏ רומים י’:11‏).‏

‏”עִם אלוהים עשה היום הזה”‏

אומנם יהונתן נחל ניצחון, אך שאול היה בעיצומה של מפלה. הוא עשה מספר טעויות חמורות. הוא המרה את פי שמואל, נביא יהוה, והקריב קורבן שאמור היה להקריב שמואל, שהיה גם לוי. כאשר הגיע שמואל, הוא אמר לשאול שבשל חוסר צייתנותו, מלכותו לא תעמוד. בהמשך שלח שאול את אנשיו לשדה הקרב והטיל עליהם שבועה לא־הגיונית: ”ארור האיש אשר יאכל לחם עד הערב וניקמתי מאויביי!” (‏שמואל א’. י”ג:14-10; י”ד:24‏).‏

דבריו של שאול רמזו על השינוי השלילי שחל בו. האם האדם העניו והרוחני הפך לאדם שאפתן ואנוכי? אחרי הכול, יהוה מעולם לא ציווה להטיל מגבלה לא־הגיונית שכזו על החיילים האמיצים שלחמו ללא ליאות. ומה לגבי העובדה ששאול התנסח בלשון יחיד כשאמר ”ניקמתי מאויביי”? האם עולה מדבריו שהוא חשב שבמלחמה הזו הכול סובב סביבו? האם הוא שכח שמה שחשוב הוא להוציא לפועל את משפטי יהוה ולא לממש את רצונו בנקמה, תהילה וכיבוש?‏

יהונתן לא היה מודע לשבועה של אביו. מותש מהלחימה המאומצת, הוא טבל את מטהו ביערת דבש וטעם מן הדבש. מייד שבו אליו כוחותיו. אחרי כן אחד מאנשיו סיפר לו על איסור האכילה שכפה עליהם אביו. יהונתן השיב: ”עכר אבי את הארץ. ראו נא, כי אורו עיניי כי טעמתי מעט דבש הזה. אף כי לוא [על אחת כמה וכמה אילו] אכול אכל היום העם משלל אויביו אשר מצא! כי עתה לא רבתה מכה בפלשתים” (‏שמואל א’. י”ד:30-25‏). הוא צדק. יהונתן היה בן נאמן, אך נאמנותו לא הייתה עיוורת. הוא לא הסכים באופן אוטומטי עם כל החלטותיו ומעשיו של אביו, ובשל גישתו המאוזנת הוא זכה לכבוד מצד אחרים.‏

כשגילה שאול שיהונתן הפר את האיסור, הוא עדיין לא היה מוכן להכיר בכך שהצו שנתן היה אווילי. למעשה, הוא אף דרש להמית את בנו. יהונתן לא התווכח ולא התחנן לרחמים. שים לב לתגובתו המרשימה. ללא שמץ אנוכיות הוא הכריז: ”הנני אמות!‏” אך בני ישראל הרימו קול מחאה: ”היונתן ימות, אשר עשה הישועה הגדולה הזאת בישראל? חלילה! חי יהוה, אם ייפול משערת ראשו ארצה; כי עִם אלוהים עשה היום הזה”. ומה הייתה התוצאה? לבסוף שמע שאול לקול ההיגיון. הכתוב מוסר: ”ויפדו העם את יונתן, ולא מת” (‏שמואל א’. י”ד:45-43‏).‏

‏”הנני אמות!”‏

בשל אומץ ליבו, חריצותו ורוח ההקרבה שלו, קנה לעצמו יהונתן שם טוב. כאשר נשקפה לו סכנה, שמו הטוב הציל את חייו. טוב נעשה אם נחשוב איזה שם אנחנו עושים לעצמנו מדי יום ביומו. במקרא נאמר ששם טוב הוא דבר יקר ערך (‏קהלת ז’:1‏). בדומה ליהונתן, אם נעשה מאמץ לרכוש שם טוב אצל יהוה, יהיה ברשותנו נכס יקר.‏

האפלה הולכת ומשתלטת

חרף מגרעותיו של שאול המשיך יהונתן להילחם בנאמנות לצידו לאורך כל השנים. נוכל רק לתאר לעצמנו את גודל אכזבתו בראותו את אביו מפתח גישה מרדנית וגאווה. אפלה החלה להשתלט על אביו, ולא היה בכוחו של יהונתן לעשות דבר.‏

הבעיה הגיעה לשיאה כאשר ציווה יהוה על שאול לצאת למלחמה נגד העמלקים. רשעתם הייתה כה רבה שעוד בימי משה ניבא יהוה שהם יימחו מעל פני האדמה (‏שמות י”ז:14‏). שאול נצטווה להשמיד את כל הצאן והבקר ולהרוג את אגג, מלך עמלק. שאול ניצח בקרב, ללא ספק בעזרת יהונתן שנלחם כתמיד באומץ תחת פיקודו. אך שאול המרה את פי יהוה בעזות מצח. הוא חס על חייו של אגג ועל מיטב הצאן והבקר. שמואל הנביא הכריז את פסק הדין הסופי שגזר יהוה על שאול: ”יען מאסת את דבר יהוה, וימאסך ממלך” (‏שמואל א’. ט”ו:2, 3,‏ 9, 10,‏ 23‏).‏

זמן קצר לאחר מכן הסיר יהוה את רוח קודשו משאול. ללא תמיכתו האוהבת של יהוה, היה נתון שאול לתנודות קיצוניות במצב הרוח, התקפי זעם וחרדות עזות. נדמה היה שרוח רעה מאת אלוהים תפסה את מקומה של הרוח הטובה (‏שמואל א’. ט”ז:14; י”ח:12-10‏). כמה כאב ליהונתן לראות את השינוי הנורא שחל באביו, שהיה בעבר אדם הגון. על אף כל זאת, יהונתן נותר נאמן ליהוה. הוא תמך באביו ככל יכולתו, ובעת הצורך לא חשש לומר לו את האמת בצורה ישירה. אך הוא תמיד התמקד באלוהיו ואביו השמימי, יהוה, שאינו משתנה לעולם (‏שמואל א’. י”ט:4, 5‏).‏

האם קרה לך שאדם היקר לליבך, אולי קרוב משפחה, השתנה לרעה לנגד עיניך באופן דרסטי? זהו מצב קורע לב. דוגמתו של יהונתן מזכירה לנו את מה שנכתב מאוחר יותר בספר תהלים: ”[גם אם] אבי ואימי עזבוני, ויהוה יאספני” (‏תהלים כ”ז:10‏). יהוה הוא אל נאמן. גם אם בני אדם לא־מושלמים יאכזבו אותך קשות, יהוה יפרוש עליך את חסותו ויהיה עבורך האב הטוב ביותר שניתן להעלות על הדעת.‏

סביר להניח שנודע ליהונתן שבכוונת יהוה לקחת את המלוכה משאול. כיצד הוא הגיב? האם הוא תהה איזה מין שליט הוא יוכל להיות? האם היו לו שאיפות לתקן את העוולות שביצע אביו ולהציב דוגמה טובה בתור מלך נאמן השומע בקול אלוהים? לא נוכל לדעת מה עלה במחשבותיו; כל שידוע לנו הוא ששאיפות מעין אלו לא יכלו להתממש. האם עולה מכאן שיהוה נטש את משרתו הנאמן? כלל וכלל לא. הוא שימר את סיפורו של יהונתן במקרא כדוגמה מעולה לחברות נאמנה. חברות זו תהיה נושא המאמר הבא שיפורסם על יהונתן.‏